אני זוכרת את הפוסט הראשון שקראתי בפעם הראשונה שנתקלתי בג'ני (שמוכתרת בעיני כאשה החכמה ביותר בישרא, בלי היסוס). הפוסט ההוא נחרת אצלי, אף על פי שנמחק מזמן, כמנהגה בקודש של הבלוגרית. היא נתנה שם הגדרה מבריקה לטרור. טרור, כדימוי, הוא מה שנראה כשנהפוך שטיח ארוג ויפהפה, צבעיו משתלבים בהרמוניה של צורות ומרקם. אם נהפוך אותו, נראה פינה קטנה של חוטים נפרמים, כאוס משתולל חבוי היטב קרוב לרצפה, רחוק ממראית עין. לכאורה, אין בשטיח פגם. אבל החוטים הצפופים מאיימים לחשוף בו את הקרע מבפנים. מלחמתם האבודה מראש של קרעי החוטים הקטנים בשטיח הארוג, המסודר, הבלתי פגיע כביכול, החסין. זהו טרור.

הרבה חשבתי על הדימוי הזה. אני חושבת שאין כמוהו לענות על השאלה מהי אמנות.

וכשאני חושבת על זה עוד קצת, אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שאמנות היא סוג של טרור.