אוטוטו יוצא לדרך פסטיבל ישראל 2005 בירושלים, ואני חייבת לציין שהקו האמנותי נראה לי די מרשים ולא מתפשר. זה אמנם רחוק מלהיות זול, אבל לא חסרים מבצעים והנחות. אלה ההפקות שמסקרנות אותי במיוחד (אני מתמקדת רק בתחום המחול והתיאטרון, עם שוחרי המוסיקה סליחה), סקירה קצרצרה.

משחק מרכבה (תיאטרון קליפה, ישראל):

בשקט בשקט צמח כאן אחד התיאטראות המעניינים והמקוריים ביותר בארץ, עם המופע שהכה גלים "דאוס אקס מאכינה". עובדים שם יוצרים שהם וירטואוזים של ממש בכל תחומי המופע- ממחול ותיאטרון ועד אקרובטיקה, והם עוסקים בבדיקה עקבית של הגבולות בין המדיומים. מה גם שהחומר הרעיוני של "משחק מרכבה" עשוי מאותם חומרים של הטרגדיה היוונית, ולכן אני סקרנית לראות.

שלוש אחיות (אנסמבל עתים, ישראל):

אני אמנם ראיתי, אבל מי שעדיין לא- הזדמנות לראות הפקה מעניינת ומורכבת (כמנהגה של רנה ירושלמי). אין שום ספק שלא חסרים פגמים בהפקה הזו, כשמשחק מלא פאתוס שמחמיץ את כל האירוניה ההומור של צ'כוב הוא אחד מהם, אבל ניכר כאן נסיון להקשיב לטקסט, וזה די נדיר בארצינו, שבה במאי התיאטרון דורכים על הטקסט בגסות של פיל. הבעיה המרכזית, ובאותה מידה גם מקור העניין הגדול, היא המפגש בין רנה ירושלמי- שחזקה מאוד בהפקות "אופראיות" של חומרים קאנוניים ובעלי עוצמה, לבין העדינות והשגרה הקטנה, הפיוטית של "שלוש אחיות". מומלץ, גם אם לצורך גירוי בלוטות הויכוח.

סוס הים המנומר (דיירקודאקאן, יפן):

תיאטרון מחול בסגנון תיאטרון הבוטו היפני, שהוא סגנון הופעה די מדהים למי שגדל על ברכי הריאליזם הבורגני של התיאטרון המערבי. נו, מעניין.

פלוק + הליכה מטורפת (בלט קולברג, שוודיה):

להקת מחול מצוינת, שניהל בעבר אחד הכוריאוגרפים המעניינים בעיני (ואני לא חסידת מחול גדולה) מץ אק. מעניין השילוב בין התיאטרון והמחול בפרשנות של הרקדנים.

השחף (תיאטרון ריגה, לטביה):

נו, לזה אני מחכה כבר חודשיים בקוצר רוח. השילוב של תיאטרון ריגה המצוין והאמיץ, ביחד עם אחד המחזות היפים שנכתבו אי-פעם (צ'כוב אלילי), ביחד עם פיטר שטיין, אחד הבמאים החשובים של המאה העשרים, ממש עושה לי דגדוגים בפופיק. תמהני, הייתכן שחסרים לי ריגושים בחיים?  (אגב, יש כתוביות לכל אלה שאינם דוברי רוסית)

המחברת + ההוכחה (תיאטרון המשימה, בלגיה)

הסיבה העיקרית שאני רוצה מאוד ללכת להפקה הזו, היא שמדובר בעיבוד לאחד הספרים האהובים עלי, "המחברת הגדולה" של אגותה קריסטוף. תמיד פינטזתי לביים אותו (אתגר בכלל בכלל לא פשוט, בהתחשב באופי וסגנון הכתיבה של הספר), אבל השתפנתי ברגע האחרון. אני מתה לראות איך אנסמבל שחקנים (שלא עובד עם במאי) הצליח להתמודד עם הספר המחריד הזה, ויותר חשוב- למה.

וכמובן שבין לבין, אם אני כבר בסביבה, ניתן קפיצה לתערוכה של "יופי וקדושה" במוזיאון ישראל, שרציתי להגיע אליה כבר די הרבה זמן.

יאללה, מי בא איתי?