בשבועות האחרונות מכרסמת בי דילמה קשה, באמת קשה. אני מרגישה שככל שאני יודעת יותר על אמנות, ובעיקר על תיאטרון, ככל שזה מפעם בי יותר, אני תוהה מה בעצם התמצית של כל זה.

ומי שקרא את הבלוג, יותר את ההפוגות השותקות שבין השורות, בודאי הבין זאת הרבה לפני.

כל מחזה שקראתי עד היום, כל הפקה שראיתי עד היום, כל ספר, כל שיר, בסופו של דבר מוליכים אותי, גם כאמנית מתיימרת, גם כמרצה, גם כקהל, לעבר מסקנה אחת בלתי נמנעת.

שכל זה תפל.

סתם. אשליה.

שאנחנו לא מרכז העולם, אלא הבזק אפיזודה חולפת, אבסורדית.

אין משמעות לסבל.

אין תשובות, רק שאלות.

שהחיים אכזריים ומגוחכים, ואין גאולה.

רק מסע סיזיפי לקראת שום דבר, אפר ואבק.

מוזר לי שהחלטתי להקדיש את עצמי לאמנות, ורק עכשיו הבנתי שאני נמצאת בצומת דרכים.

אני לא יכולה לשקר לעצמי. את מה שהבנתי, הבנתי. הידע שנאסף כבר נאסף. התובנה הזו, שכל פעם בועטת בי מחדש, כבר שם. כבר שנים.

אפשרות אחת תהיה לסלול לעצמי חיים של כנות, של חוסר הפרדה בין האמנות, והתמצית התודעתית הכואבת שבה היא טעונה, לבין החיים. זו האפשרות שבה אני גוזרת על עצמי חיים קשים, כואבים, בלתי נוחים להסתנוור מאשליות של נחת וסיפוק בעולם. חיים של אמן, ולא במובן הרומנטי והמיוסר של המילה. להיפך, בשיא אפרוריות הפכחון וחוסר המוצא וצירי הלידה של האמת.

האפשרות השנייה היא הפרדה מוחלטת. האמנות היא רק מקצוע ככל מקצוע, והאמת הנוקבת (אני מאוד עדינה) שהיא מטיחה בנו אינה בשום אופן בעלת השפעה על החיים שמחוץ לשעות העבודה. כדי להמשיך לחיות, כדי לשרוד בקהות הכרחית, כי אין ברירה. חיים של בירוקרט אמנות, חיי פקיד שמושתתים על שקר לבן.

אני לא יכולה להחליט. אני אומרת לעצמי, את חייבת, הגיע הזמן, את בשלה. אבל זו צומת קשה מדי. אני מפסידה בכל נתיב, כל כשלון יותר צורב מהשני.

ואולי התשובה נעוצה במה שאמר לי היום בנו של האין. הוא ציטט קטע מ"למצוא את ארץ לעולם לא", שבו מנהל ההצגה אומר לג'יימס ברי: "what is this?"

וברי עונה לו, לא מבין: "a play"

ומנהל ההצגה אומר בחיוך, שבנו של חייך למעני בשקט:

"so play".