(כל מונולוג טוב הוא סוג של "מונולוג בצל", בעיני)

מתוך מחזה המסע וההתבגרות "פר גינט", יצירת המופת המחורזת של איבסן, בתרגומה המצוין של לאה גולדברג.

תמונת סוף המחזה, ובו מסכם פר גינט, הקשיש החי בפנטסיה, את חייו, בפכחון יוצא דופן.

פר:

מִטֵּרוּף עוֹד רֹאשְךָ לֹא נִצַּל!

לֹא קֵיסָר אַתָּה, פֶּר, אַתָּה הַבָּצָל!

עוֹד מְעַט נְקַלֵּף קְלִפּוֹתֶיךָ, פֶּר,

אַל תִּבְכֶּה. נִרְאֶה-נָא מַה יִּשָּאֵר!

(לוקח בצל ומקלפו קליפה אחרי קליפה)

הִנֵּה זוֹהִי קְלִפָּה חִיצוֹנִית, הִיא דַקָּה –

זֶה הָאִיש שֶנִּלְחַם וְהוּשְפַּל עַד דַּכָּא.

זוֹ קְלִפַּת הַנּוֹסֵעַ בַּיָּם, נֹאמַר:

כְּטַעַם פֶּר גִּינְט טַעֲמָהּ הַמַּר.

זֶה אֲ נִ י שֶל כּוֹרֵה הַזָּהָב, בּוֹא נָצִיץ:

פָּג טַעֲמוֹ וְנִסְחַט כָֹּל הַמִּיץ.

כָּאן הָעוֹר הַנּוקְשֶה, יָפֶה, נְנַסֶּנּוּ:

צַיָּד עַל נְהַר-הוּדְסוֹן. הָיָה וְאֵינֶנּוּ.

זֶה דוֹמֶה לְכֶתֶר – הֲבֵל הֲבָלִים,

אֵין כְּדַאי אֲפִילוּ לְבַזְבֵּז מִלִּים!

כָּאן – חוֹקֵר עַתִּיקוֹת: קָצָר אַךְ רַב-כֹּחַ

וְהִנֵּה הַנָּבִיא, אִיש עַלִּיז וָנוֹחַ,

כַּכָּתוּב: רֵיחוֹ הוּא רֵיחַ נִיחוֹחַ,

סִרְחוֹן שֶל שְקָרִים... כֵּן, רוֹאֶה אֲנִי,

בִּזְכוּתוֹ זוֹלֶגֶת דְּמָעוֹת עֵינִי.

וְזוֹ הַקְּלִפָּה הָרַכָּה, הַנִּדְבֶּקֶת:

הָאָדוֹן שֶחַי גַּם בְּטוּב, גַּם בְּשֶקֶט.

וזוֹ כְּמוֹ חוֹלָה הִיא, שְחוֹרַת נְמַשִים.

כֵּן, שְחוֹרִים הַכְּמָרִים, וּשְחוֹרִים הַכּוּשִים.

(מקלף כמה קליפות בבת אחת)

שִכְבָה עַל שִכְבָה. אֵין קֵץ ואֵין סוֹף.

מָתַי הַגַּרְעִין יוֹפִיעַ סוֹף-סוֹף?

(מקלף את כל הבצל)

עַד לֵב הַבָּצָל – וּמַה יִּוָּתֵר?

רַק קְלִפּוֹת קְטַנּוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

בֶּאֱמֶת הַטֶּבַע חָמַד לוֹ לָצוֹן!

(משליך את הבצל ממנו והלאה)