הגיע הזמן לנסות ולהגדיר מהי טרגדיה, במובן המקורי של המושג.

מאיפה נתחיל לדבר על הטרגדיה? איך להגדיר את הטרגדיה במדויק?

אולי על דרך השלילה- מה לא טרגדיה.

טרגדיה, בניגוד לשימוש הרווח (אולי רווח מדי) במילה, היא לא "מה שעצוב", "מה שמזעזע" או "מה שיוצר כותרות שחור על גבי אדום במעריב וידיעות".

לא, זה לא מדויק. טרגדיה תמיד תהיה עצובה, מזעזעת וזועקת. אבל בשום אופן לא רק. המושג "טרגדיה" הרבה יותר מדויק וענייני, מתייחס לז'אנר מאוד ספציפי בדרמה.

אם נבדוק באילו תקופות בהיסטוריה נכתבו והוצגו טרגדיות, נגלה במפתיע שמדובר בתקופות ספורות מאוד, שתמיד התאפיינו בתקופת מעבר אידיאולוגית וערכית- התנגשות בין שתי (או יותר) מערכות צדק שסותרות אחת את השניה, אינן יכולות לחיות בשלום זו עם זו, אבל תמיד שוות ערך וצודקות באותה מידה. לא נצליח לגלות תפישה נכונה ותפישה מוטעית, טובה מול רעה, חזקה מול חלשה, אמיתית מול שקרית. מכאן נובעת ההתנגשות, ומה יותר מתאים להדגיש ולהעצים אותה מאשר התיאטרון, שהקונפליקט הדרמטי הוא היסוד הגרעיני שלו?

ביוון, למשל, הטרגדיות המופלאות נוצרו בתקופה של רעידת אדמה תודעתית- החברה עדיין דתית מאוד, מאמינה בכוחם של האלים ובגורל מוכתב מראש, בקללת אבות ובצדק נסתר מעין האדם. מצד שני, מתחילה להיווצר הדמוקרטיה, מושג החטא והעונש, הצדק האנושי. האדם מתחיל להיות אחראי לגורלו, נענש על חטאיו. שתי התפישות האלה מתקיימות עדיין זו לצד זו, מה שכמובן יוצר סתירה עמוקה בדרך שבה כל אדם יווני תופש את עצמו. האם אדיפוס נענש על היותו אדם שחצן, חמום מוח, רוצח אלים ואכזרי? או שמא הוא רק כלי למשחקי אלים, אדם חף מפשע שנענש על חטאי אבותיו על לא עוול בכפו? הטרגדיה אינה נותנת לנו תשובה. להיפך, היא חובטת את ראשינו בקיר בעוצמה, מעצימה את תחושת האובדן של הצופה מול עולם שאין לו כל יכולת לשלוט בו ולנווט את דרכו. זה לא מקרי שהגיבור הטראגי הוא גיבור חיובי, אדם טוב, שפועל אך ורק מכוונות טובות, ובכל זאת נופל לתהום וממיט אסון על עצמו. הטרגדיה היוונית מראה באכזריות וללא חמלה את חוסר האונים האנושי והאבסורד שבחיי האדם.

ניקח, כדוגמא, את "היפוליטוס" של אוריפידס. היפוליטוס הוא נסיך יווני יהיר, שונא נשים ויפה תואר. הוא סוגד לארטמיס, אלת הציד והבתולים, ומקדיש לה את חייו. מן הסתם סגידתו לבתולים גורמת לו להתנכר באופן מוחלט לאפרודיטה, אלת האהבה והארוטיקה החשובה לא פחות... זהו האדם היווני- בכל נתיב שבו יבחר ללכת, הוא יפסיד. זהו מצב שלא ניתן לנצח בו. אילו היפוליטוס היה בוחר לסגוד לאפרודיטה במקום לארטמיס, הוא היה מעורר דווקא את חמתה. בכל מקרה, אפרודיטה נוקמת בו על ידי כך שהיא מכה את פדרה, אמו החורגת, בטירוף של אהבה כלפיו. פדרה האומללה מתוודה בפניו, וכאשר הוא דוחה אותה בכעס היא מתאבדת, לא לפני שהיא משאירה מכתב המפליל אותו באונס שלה. תזאוס, אביו של היפוליטוס ובעלה של פדרה, חוזר ממסעו, מוצא את המכתב ומגלה את היפוליטוס החף מפשע. סוף רע הכל רע- היפוליטוס מת, פדרה מתגלה כשקרנית ותזאוס נותר שבור לב, אלמן ואב שכול.

כאן מתגלה במלוא עוצמתו מושג הצדק היווני, שנקרא "דיקה" על שם אלת הצדק. ה"דיקה" משמעו צדק מורכב, נסתר מעיני האדם, לא ניתן לשליטה. היפוליטוס הוא חוטא של "אין ברירה"- הוא לא יכול לסגוד לשתי אלות שמייצגות ערכים כל כך סותרים זה את זה, זו הבתולים וזו האהבה והמין. זה בלתי אפשרי. לכן אי אפשר להתחמק בטרגדיה מהחטא, הוא רודף את האדם. אין מתכון לחיים נטולי חטא בעולם היווני.

אבל בעולם הנוצרי, יש ויש. הנצרות מגדירה במפורש מהו המתכון לחיים הטובים. יש חטא ויש חסד, יש מידות טובות (virtues) ויש מידות רעות (vices). יש גן עדן, יש גיהנום, יש אלוהים ויש לוציפר, וברור מאוד- בעולם הנוצרי- מה צריך אדם לעשות בחייו כדי להגיע לכאן או לכאן. יש מיפוי ברור מאוד של רשימת החטאים והעונשים, ורשימת החסדים והתגמולים. והכל תחת התפישה הכוללת שעל פיה החיים בעולם הזה הם לא יותר מאשר מסדרון לעולם הבא, שהוא עולם הנצח- החשוב, המציאות הממשית, בעוד חיינו כאן הם רק אשלייה, אפיזודה חולפת.

אם כך, ואם אמרתי כבר שטרגדיה נוצרת בעולם שבו אין תפישה ברורה של צדק אחד ויחיד, נכון ולא-נכון, איך ייתכן שבעולם הנוצרי נוצרות טרגדיות? איך אפשר להסביר את מארלו, שייקספיר, ראסין וקורניי?

כאן טמון ההבדל המהותי. אם בעולם הקלאסי ביוון הטרגדיות (והתיאטרון בכלל) נוצרו מהתנגשות ערכית, בנצרות הטרגדיות מתמקמות במקום אחר. הן נולדות מתוך הפער שהולך ונהיה ברור יותר ויותר לאדם הנוצרי, בין מה שהנצרות מבטיחה, לבין מה שהחיים מראים בפועל. אם הנצרות מדגישה שוב ושוב עד כמה חיינו כאן הם שוליים לעומת הנצח של העולם הבא, איך ייתכן שמאז ומעולם מוות יצר אבל ועצב כבד? איך יתכן שצדיק ורע לו, ורשע וטוב לו? בפער הזה בדיוק מתיישבת הטרגדיה הנוצרית, וממש כמו בזו היוונית, גם היא אינה עוסקת במתן פתרונות- רק בהעצמה קשה מנשוא של לבטים קיומיים, שביומיום האדם אינו מסוגל להישיר אליהם מבט. זהו תפקידו של התיאטרון.

ניקח לדוגמא את "פדרה" של ראסין, שנכתב בצרפת הניאוקלאסית במאה ה-17. לכאורה מדובר במחזה כמעט זהה ל"היפוליטוס" של אוריפידס. סיפור העלילה כמעט זהה, הדמויות אותן דמויות. אבל למעשה, כשבוחנים אותו לעומק, מגלים כי מדובר בטרגדיה שנחצבה מתוך ערכי הנצרות. הדוגמא הבולטת ביותר לעניין זה היא תפישת הצדק. ה"דיקה", הצדק המורכב מיוון העתיקה, הרי אינו יכול להתקיים בעולם נוצרי. אם ב"היפוליטוס" היפוליטוס הוא החוטא (אם כי אולי בלי ברירה) ופדרה ותזאוס נענשים על לא עוול בכפם, בגלל הצדק המורכב, הרי הנצרות איננה יכולה לסבול מצב כזה שבו צדיק נענש ממש כמו חוטא. לכן נולד מושג ה"צדק הפואטי", שבו אנחנו משתמשים עד היום. לכן ראסין "מצמיד" גם להם חטאים הכרחיים- פדרה נענשת על כך שפותתה על ידי הרגש והפנתה עורף לתבונה (התבונה במאה ה 17 היא הערך העליון, מותר האדם מן הבהמה, הקשר של האדם עם האלוהים שבו, בעוד הרגש הוא פיתוי מוקצה מהשטן); תזאוס נענש על היותו חמום מוח שהעניש את בנו בלי לבדוק את העובדות לעומק (ב"פדרה" הראיות פחות חותכות מאשר ב"היפוליטוס"), כלומר גם הוא הפנה עורף לתבונה ונכנע לרגש; והיפוליטוס נענש על כך שהוא מתאהב באויבת של אביו, ובכך מפר את הסדר הטבעי החברתי ונכנע גם הוא לרגש. מעבר לכך, מעניין לגלות שבהתאם לכללי הנצרות, הענישה בפדרה נעשית לא רק על מעשים, אלא אפילו על מחשבות ורגשות שלא יצאו לפועל: ב"פדרה" אין כלל אונס עפ"י המכתב, רק רצון לאנוס שלא הגיע לידי מימוש, וזו רק דוגמא אחת. זה כמובן תואם את שבעת החטאים של הנצרות, שחלים לא רק על עשייה ממשית (כמו גנבה או רצח), אלא על רגשות טבעיים ויומיומיים, כמו עצלנות, תאווה או גאווה, בלי שום קשר למימושם. אקט של הפחדה, כמובן, ורצון "להחזיק קרוב" את כל המאמינים שיחיו בפחד שהם חוטאים 24 שעות ביממה, כי אלה חטאים שאין כל דרך לחמוק מהם.

המשך יבוא.