יותר ויותר אני חשה שהבלוג קיים כדי להכריח אותי לכתוב. ליצור את המסגרת הנוקשה הזו של עשייה דווקא כשהמילים באות בקושי, מנסות לנפץ את מעטפת הלאות שמטשטשת את חריפות החושים והתחושות. טוב לי עם זה. אמנם יש כאן אילוץ מלאכותי, בנימת נזיפה עצמית אפיינית אני אפילו אומר שמדובר בזיוף לא מבוטל, אבל אני שייכת לאותם אנשים שמצב הצבירה הטבעי שלהם הוא נזילה לצדדים, היספגות מהירה באדמה. כדי לחצוב אותי מתוך עייפותי הברירתמחדלית דרושה זיעה וכפייה, דרוש לנער את השד הרוסי המצטיין. מתוך הזיוף המכאני הזה יום אחד עוד תבצבץ אמת צרופה ומלוטשת. מתי.

בתמונות שצולמתי בחו"ל האחרון אי אפשר להסתיר דבר, אפילו שהמצלם לחץ על ההדק באהבה גדולה. יש בלייה עירומה ומבוישת של הגוף. רפיסות ונפילות מתאמצות באופן פתאטי להצמד זו לזו ולהקרין חן שאבד בלי ספק. אפילו הכחול הכחול שבעינים, זה שחשבתי לזוהר בצלילות גאה, היה לעכור ודליל. יותר מכיעורו של הגוף המשתנה ללא הכר, מבעיתה אותי הפתאטיות המוטחת בפני כל רואה של המאמץ המגוחך להתנהג ולהיראות כמו מה שכבר מזמן לא שם.

אולי גם אני אצטרף לטרנד המאוס החדש של אותם שמתעבים את ימי ההולדת של עצמם. אז כבר תהיה לי סיבה טובה ללעוג לעצמי. אפילו זה כבר נלקח ממני, ותודות לטיפול הפסיכולוגי. ביצה של בינוניות קהה אפילו בלי הלקאה עצמית אחת ראויה לשמה.

ושוב מעבר דירה. עם אותו תום מוכר, מנחם, מתקן, צמא. ושוב לחפש ארגזי קרטון מאחורי הסופר-פארם, ושוב אותו מסקינג-טייפ, ושוב חותמת ה"שביר" על הארגז החתום. והדף המשורטט של תכנית הרצפה של עיצוב הפנים ששירבטתי, כמה תקווה גלומה בקיפולי הנייר הזה, וכמה אימה. שמונה בתים החלפתי מאז שנפרדתי מבית הורי, חלקם יותר משכני מעבר זמניים מאשר בית ממשי. הביוגרפיה שלי חבויה ומקוטלגת על פי כמות הארגזים ותכולתם. אף פעם לא נשאר אותו דבר.

הפעם אקח איתי מעט-מעט, אני מחליטה. מפחיד הקן הבורגני המבוית והחמים. רוצה הרמון רווקים מבולגן עם רהיטים לא תואמים וצבעים מחרידים וסיד מתקלף. חורבה זולה וחופשית וכעורה ואפופת אדרנלין. אבל העפרון משרבט מעצמו את רשימת הקניות של הריהוט המשלים, את התאמת הצבעים הסלונית, את סידור הוילונות, את תחושת הבית העוטף, המנוון, הממית.

כשעברנו לפני החתונה לדירה הקודמת, כבר היה כל כך הרבה רכוש שהיינו צריכים לשכור סבלים.

ילדה בת 21 צריכה סבלים חודש לפני החתונה.

לא ידעתי אז לקרוא את הסימנים, אבל הם צעקו.

(הקטע קשור לנושא 'החופש הגדול' וראוי לדעתי לפרסום בדף "הנושא החם")