לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


תאטרון אנטומי
Avatarכינוי:  טלי רבן-הכט

בת: 45

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2005

בגדי האמן החדשים


(שעה רודפת שעה ואני ערה. לעזאזל, דווקא עכשיו מצאה לה זמן להירדף על ידי מחשבות מעניינות.)

 

שעת סיפור.

הזמן- לפני בערך שנתיים. המקום- גילמן, הפקולטה למדעי הרוח. אני בדרך לאנשהוא. סטודנטית זרה מעכבת אותי, בידה דפי נייר. היא מבקשת ממני להשתתף במחקר קטן בחוג לספרות. יאללה, בכיף. מרחוק אני קולטת שתי סטודנטיות  אחרות מבקשות אותה בקשה מאנשים אחרים. מה המשימה? אז זהו. אני מקבלת ערימה של שירים מודרניים, וצריכה לתת להם ציון ענייני. אפשר גם לכתוב הערה מילולית. היא מדגישה שהציון הוא לפי שאלה פשוטה מאוד: עד כמה השיר הוא טוב בעיני, מאחד עד עשר. אני לוקחת את הערימה ומתיישבת איפשהוא. גם שני הסטודנטים האחרים שנענו לאתגר מתיישבים, ויאללה, מתחילים. חלק מהשירים מצוינים וחלק זוועה. ערבוב של בורחס, בודלר, לורקה, אבות ישורון, דוד אבידן, לצד כל מיני אלמונימים- עינת שלף, איציק דעבול, שרון אמיתי וכאלה. אני מסיימת ומחזירה את הערימה עם הציונים. גם הסטודנט השני מחזיר. הסטודנטית השלישית עוד מתעכבת, פרצופה מיוסר.

 

הסקרנות גוברת עלי ואני שואלת מה מטרת הניסוי. כמו שבודאי ניחשתם, חלק מהשירים האנונימיים דווקא היו מאת מפורסמים, וחלק מהמפורסמים דווקא נכתבו על ידי אנונימיים. המטרה היתה לבדוק עד כמה ההערכה שלנו את היצירה תלויה בהיכרות עם גורם בכלל לא רלוונטי כמו שם המחבר. במילים אחרות, רוב הסיכויים ששיר מסוים יקבל ציון גבוה יותר אם כתב אותו מישהו כמו שייקספיר מאשר מישהו כמו שייקה ספיר. אותו השיר ממש. כשהלכתי משם, האינטואיציה אמרה לי שאני והבחור קיבלנו עותקים עם שמות "הפוכים", ואילו הבחורה – שעדיין יושבת שם! – קיבלה כמובן עותק ללא שמות המחברים. עבודה קשה הרבה יותר.

 

יש שני נמשלים לסיפור הזה.

הנמשל הראשון היה מטרת המחקר, אבל דווקא הוא המשעמם קצת, כי הוא מובן מאליו- שיש הרבה שרלטנות במקצוע האמנות, ולא רק מצד האמן, אלא גם מצד הקהל. אני יודעת שזו היתה מטרת הניסוי, אבל זה לא בדיוק גילוי אמריקה. יש בזה משהו מעניין הרבה יותר. הנמשל השני.

 

הנמשל השני הוא עניין מביך בפשטותו ובחוסר תחכומו, אבל – ואולי לכן – הוא גם מפחיד נורא. פחד אמיתי. הוא נוגע לעובדה המכאיבה, שהן כיוצרים, הן כחוקרים והן כצרכני תרבות, אין בנו יושר. אנחנו לא ישרים כי אנחנו מפחדים לטעות, להיחשף במערומינו, במלוא ההשפלה האינטלקטואלית. אני לא מוציאה את עצמי מהכלל הזה, להיפך. שאלתי את עצמי הרבה פעמים האם נטיית הלב שלי היא קלאסית, לעבר יצירות מופת, כי לשם אני באמת נמשכת יותר מאשר, נניח, תיאטרון אמריקאי של שנות השמונים, או כי נודה על האמת- זה נצחון קל, זה מוכח, זה מעיד עלי משהו, זה קושר לי כתר מסוים. אולי גם אני נפלתי שם, בניסוי בגילמן, ולא היה לי אומץ לתת לאיזה קשקוש את הציון המגיע לו כי שם המחבר היה "פושקין", ואם זה נראה לי גרוע, וזה פושקין, רוב הסיכויים שאני זו שלא באמת מבינה את יצירת המופת הזו. יותר מדי אנחנו חווים אמנות דרך רגשות אשם מכרסמים, קולות פנימיים שנוזפים בנו שאנחנו לא ראויים לשפוט, שאין בנו את האינטליגנציה והבקיאות הדרושים, שזה גדול מאיתנו. בצריכת תרבות, הרבה פעמים הקול הפנימי הזה מנצח ומשתיק את תחושת הבטן החזקה. אנחנו משתעממים נורא מ"המלט"? אנחנו כנראה מטומטמים לחלוטין, הרי זה המחזה הטוב ביותר אי-פעם! אנחנו נהנים נורא מדאלי? איזו טפשות מצידנו, המרצה הסביר קורס שלם עד כמה מדובר בקיטש נמוך וממוסחר.

 

לא פלא שרוב האנשים בעולם לא צורכים אמנות כלל, ולא חוששים להצהיר שהם מתעבים אמנות לחלוטין. אני לא מתווכחת עם התחושה הזאת, לעיתים קרובות אני מרגישה אותה בעצמי. הרי מי רוצה להישיר מבט למדוזה המפלצתית הזו, למבחן המתמשך ששופט את האינטליגנציה שלי, ולצאת נגדו? עדיף להימנע ממנו לחלוטין, ולא לתת למונופול האליטיסטי, זה שקובע מה איכות ומה לא, לדרוס אותך. או לחילופין, ליישר קו עם הקונצנזוס, תוך הדחקה מוחלטת של הטעם האישי.

 

לפני שנה חבר טוב שלי מאוניברסיטה, ומתרגל בעצמו, שוחח איתי על אחד הקורסים שהוא מעביר. דיברנו על מחזות שבהם הוא משתמש להדגמה, ואני שאלתי את המובן מאליו, "מה עם אנטיגונה?". הוא ענה לי, חד וחלק ובלי שמץ של התנצלות, "אני לא סובל את אנטיגונה. משעמם אותי." התשובה שלו הפילה אותי לקרשים. מדובר באדם מבריק, ידען, סקרן נורא, בהחלט מהמוצדקים, והנה הוא מערער לי פה את הפנתאון. זה דורש אומץ, כי לך תדע מי עומד מולך. כשאני צייצתי, לדוגמא, שאני לא סובלת את פירנדלו, שהוא פילוסוף ניחא אבל מחזאי מזוויע, מרצה שלי פתח עלי פה מלא קללות באקדמית מדוברת, אבל יכולתי לזהות את ההערכה והגאווה שלו כלפי.

 

אנשי תיאטרון, בעיקר מהאקדמיה, מתאפיינים מאוד בכך שבשלב מסוים הם מתנגדים מאוד לתיאור חוויה במילים "אהבתי" או "לא אהבתי", ואני מבינה אותם - יש כאן בהחלט מבט מאוד שטחי וגורף, די גס באבחנה שלו, נמנע מפרטים ומדיוק – אבל יש בהצהרה הראשונית הזו משהו מאוד חשוב בעיני, אבחנה ראשונית שדורשת אומץ ויושר אמנותי ואקדמי. זו נטיית לב שחשוב לטפח, ללמוד ולהזין, לא לזלזל בכבודה, לא ליפול במלכודת הפחדנות האקדמית.

 

יאללה, קפה. בוקר טוב. שבוע טוב.

 

 

(עריכה 17:54 - יש המשך דיון מעניין בתגובות, מוזמנים להידחף)

 

  

נכתב על ידי טלי רבן-הכט , 21/8/2005 07:01   בקטגוריות היום&catdesc= ילדים&catdesc= נלמד להטיל ספק  
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



85,911
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סטודנטים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטלי רבן-הכט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טלי רבן-הכט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)