השעות הטובות של סינדרלה עברו שם למטה בּמטבח

היתה לה חרות הדעת

אם נאמר זאת כּך.

היא הידקה את ידיה אל רקותיה

שערותיה היו מכוסות שוּמן.

היא הפליגה בּדעתה למרחקים

בּלתי משוערים

בּלתי מוּסברים

תּחושות שידעה בלי לנקוב בּשמן.

והיא השפילה את עיניה לסינור

המרובב והמוכתם

וידעה איזה מרחק גדול יש בּין הָכָא לְהָתָם

אם בכלל ניתן לשער

ומה שמתחיל כּאן ועכשיו

אין לו סיום בזמן

ולא נקודת זמן.

והיא עשתה סביבה עיגול

וסימנה לעצמה סימן

דּמיוני כמובן.

וראתה את השתיים ההן יוצאות בּמיטב בּגדיהן

הדורות, מפוארות, נוטפות בּשמים

נטויות גּרון.

והיא לא ממש רצתה להיות במקומן.

אוצרות אין-סופיים היו לה בּדמיון

ממש אין-סופיים

וללא צורה.

היתה לה פּקעת קטנה של חום בגרון

והלמות לב עזה, חולנית.

והיא היתה מחוץ לכּולם

בּוכיה, קודחת

מוכנה בכל עת לחדול להתקים.

היתה לה נקודת תּצפית

נדירה בּריחוקה

כּאילו ישבה על כּוכב מאדים

כּוכב המלחמה.

והיא קמצה את אגרופיה ואמרה:

אני יוצאת למלחמה.

ואחר כּך נרדמה.

לילה טוב, דליה רביקוביץ

(תוספת בעריכה, ציטוט לא מחייב: יעל דן, לתומרקין: "אז למה לא חיבקתם אותה?", תומרקין בתשובה: "אי אפשר היה לחבק אותה, או להחזיק אותה! אם החזקת קרוב מדי, חזק מדי, היא היתה נוזלת מבין הידיים, מחפשת מילוט. אם נתת יותר מרחב, אם היית משחרר, היא היתה נופלת.")