יריב שואל, לא נענה?

האמת היא שבניגוד לפוסט ה"לא על הנקניק לבדו" המפורסם של שפי, שמזלזל נחרצות בכל מי שמתבטא בפחדנות תחת ניק אלמונימי, בעינַי הניק שאנחנו בוחרים לעצמנו חשוב יותר, ומשקף יותר, מהשם השרירותי שאיתו נולדנו. למה? כי הוא משקף מעין תרכיז שלנו- משאלת לב, כרטיס ביקור, דימוי עצמי, סמל, ציטוט מייצג, משהו שהוא אותנטי, שלי.

במקרה שלי, הניק בעצם מייצג הונאה ורמייה.

כמו שכתוב ברשימות בצד, אני טלי רבן. מאז שנולדתי ועד היום, קראו לי "טלי" רק כשכעסו עלי, מין "טלי" עצבני כזה, רשמי, קר, מסונן באיטיות בין השיניים והשפתיים הקפוצות. אבל כשלא כעסו עלי, כשהייתי בסדר (ולפעמים הייתי!), ברירת המחדל הייתה טוּל.

(שוחרי הרוקכבד בודאי מכירים את הלהקה "טול", שהיא הלהקה האהובה על עמוס הנביא. עמוס תמיד נזכר בפעם הראשונה שבה הוא פגש את אמא שלי, וכשהיא קראה לי "טול" הוא נמס לגמרי, והחליט שזה מגניב מכדי לעבור על זה בשתיקה. אז הוא הציע לי נישואין)

טול הוא לא כינוי חיבה, הוא השם היחידי שלי. טלי זה בעצם שם עונשין, בתפישה שלי. כשקוראים לי "טלי", אני תמיד מצטנפת קצת בפינה, נזופה, מרגישה שנאה מסביב. "טול" אומר שהכל בסדר, לא כועסים עלי, התנהגתי יפה, וכולם אוהבים אותי בסביבה, או לפחות לא שונאים.

כך שכל פעם שמישהו כאן קורא לי "טול", זה מעשה רמייה מביש- מבחינתכם זה סתם עוד ניק, מבחינתי אני גונבת לי עוד מנת חיבה זעירה, ומאשרת את עצמי מחדש.

(גם את הטול עצמו, בד ההינומות, אני מאוד אוהבת. גם כחומר וגם כדימוי. הטול הוא חומר צופן סוד. האם הוא מגלה, או בעצם מסתיר? זה הדימוי הכי מדויק למה שאני עושה כאן- האמנות בכלל, אמנות התיאטרון בפרט, הכתיבה בבלוג הזה, ואולי גם אני עצמי.)