אחד המושגים החשובים בתיאטרון הוא "השעיית האי-אמון". למה הכוונה? בהנחה שרובנו יצורים רציונליים, בואו נודה באמת- מבחינה רציונלית, התיאטרון הוא מדיום מצוץ מהאצבע. על הבמה קורים דברים בלתי סבירים, אפילו מגוחכים, אם נתייחס אליהם כפשוטם. דוגמאות להיעדר סבירות לא חסרות: מונולוג הוא דוגמא טובה. גם תאורת פנסים שאי אפשר להתעלם ממנה. גם תרגום- אנחנו נמצאים ברוסיה של המאה ה-19, או אנגליה הרנסנסית, ומדברים עברית שוטפת! ומה לגבי הקוליסות, אותם קירות שחורים אלכסוניים? איך בדיוק הצופה ההגיוני אמור לקבל את העובדה השרירותית שמדובר ביציאה לרחוב? ואפילו יותר חמור מזה- איך בדיוק אני אמורה להישאב אל העולם הבדיוני שעל הבמה, כשהאשה בשורה לפנַי לא מפסיקה לזוז, וזה שלידה מסתיר?

בדיוק כאן נכנסת לתמונה השעיית האי-אמון, והמוסכמה התיאטרונית.

המוסכמה, קודם כל, מכתיבה הפרדה בין שתי רמות תודעה- האחת היא העולם הבדיוני עצמו, כפשוטו- נניח, בית פרוזורוב של "שלוש אחיות" או ארמון אלסינור של "המלט". השניה היא שפת התיאטרון- כל מה שאינו משתייך לעולם הבדיוני, אלא למדיום התיאטרוני עצמו, והכרחי לנו כדי לתווך בין העולם הבדיוני הזה לבין הקליטה של הצופה. אמצעים רטוריים, אם תרצו. את המוסכמה אני מגדירה, אם כך, ככל דבר שאני מצליחה לזהות כשייך לשפת התיאטרון (כלומר הוא אמצעי מתווך, מגשר), ולא ולעולם הבדיוני עצמו.

דוגמא. אם אני אתייחס לרכיב דרמטי נפוץ כמו מונולוג כחלק משפת התיאטרון, אני אקבל מונולוג על הבמה כצורה דרמטית שבה הדמות חושפת את עצמה ואת מה שמטריד אותה, בפני הקהל. לעומת זאת, אם אני אתייחס למונולוג כחלק מהעולם הבדיוני, מה יצא לי? דמות שמדברת לעצמה, בלי מעצורים. כנראה, אם נכליל, קצת משוגעת. זה כמובן לא יהיה נכון, ברוב המקרים, מכיוון שיש להבדיל בין רכיב בדיוני לבין מוסכמה מדיומלית. כמובן שמוסכמות מחייבות את הידע המוקדם של הקהל. כאן אני תמיד עושה את "מבחן החייזר": אם חייזר יגיע לראות סרט או הצגה, מה ייראה לו חריג ולא סביר, בעוד שעבור הקהל יהיה מדובר דווקא במשהו מקובל לחלוטין?

עוד דוגמא? טוב. העתקה בין-תרבותית זו דוגמא טובה. ב"חלום ליל קיץ", למשל, העלילה היא באתונה הקלאסית (אגאוס, דמטריוס, הלנה, היפוליטה...), הפיות הן דמויות מהפולקלור הקלטי (אוברון, טיטניה, פאק), בעלי המלאכה הם אנגלים עניים מהרנסנס (פיטר קווינס...), השפה היא אנגלית, וההצגה היא בעברית, באמצע תל אביב. אם נתייחס לנתונים המבלבלים האלה כפשוטם, לא נמצא את הידיים ואת הרגליים. אז אנחנו עושים "סוויץ'" אוטומטי ועוברים למצב של השעיית האי-אמון, ונותנים למוסכמות "לעבוד" עלינו.

אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ" כתב פעם רשימה שבה ליקט את מוסכמות הקולנוע השכיחות ביותר. עיבדתי אותה קצת והוספתי דברים משלי ומעוד אנשים.

מוסכמות בקולנוע

• לנבלים תמיד יהיה מבטא בריטי, רוסי או יפאני.
• אף אחד לא צריך לשירותים, אלא אם מישהו מחכה לו ביציאה מהם, על מנת להתנפל עליו במכות.
• לעולם אין צורך לנעול את האוטו.
• הרשע לא רוצח את הגיבור מיד. לפני כן הוא מסביר לו את תוכניתו הסודית המרושעת לפרטיה.
• בסרט אימה, המקום הכי רומנטי להתבודד בו הוא זה שנרצחו בו לפחות עשרה אנשים.
• תיקיות מסמכים שהן סודיות במיוחד ישאו עליהן תווית גדולה ומפחידה TOP SECRET כדי שכולם ידעו איפה לחטט.
• גבר ואישה ששונאים ולא מסתדרים זה עם זו תמיד יתאהבו ויתנשקו בסוף הסרט.
• לרוצחים יהיו תמונות וגזירי עיתון בדירתם, שיובילו את הבלשים למציאתם.
• כלבים תמיד מזהים את הנבלים ונובחים עליהם ("מוזר, הכלב בד"כ מאוד נחמד לאנשים").
• הקצף באמבטיות תמיד סמיך, הוא מגיע לגבהים שלא ייאמנו, מצליח להסתיר מה שאסור לנו לראות (יש פה ילדים) ואינו מתפוגג אחרי שלוש דקות. בנוסף, אף פעם לא צריך לחכות שיתחממו המים למקלחת.
• כשהגיבור נלחם נגד רבים, הם יהיו נחמדים ויתקפו אותו כל אחד בתורו. אם האויבים אכן מתנפלים על הגיבור בבת אחת, זה יקרה רק אחרי שגיבור הסרט מצא חפץ שיהדוף את כולם.
• במידה ונפלת מגג של גורד שחקים, תמיד תנחת בפח או משאית זבל ללא פגע.
• הרמזורים כמעט תמיד ירוקים. אם כבר הגיבור עוצר באדום, רוב הסיכויים שאויבו נמצא במכונית לידו.
• בכל פעם שמראים את מפקד המשטרה יותר מדי זמן- אתה יכול להיות בטוח שהוא קשור לפשע. אגב, אם הוא לא קשור לפשע, המפקד תמיד יהיה שחור, והעובדים תחתיו- לבנים.
• שיכורים תמיד יהרסו את הבר.
• מיליונריות ניתן לזהות בקלות. הן תמיד יסתובבו עם כלב פודל לבן.
• כשמישהו מטייל על פסי רכבת, תמיד תגיע רכבת, והוא יגלה שהוא נתקע ומתקשה להיחלץ.
• אם מישהו משתעל בסרט, הוא יתגלה בהמשך כחולה סופני.
• אם מישהי מקיאה בסרט, היא בהריון.
• אמנים הם תמיד אנשים יצריים, קפריזיים ותמהוניים.
• גם בערים סואנות כמו לונדון, פריז וניו יורק, הגיבור ימצא תמיד מקום חניה בודד בדיוק בכניסה לבניין, ואפילו בלי צורך לחנות ברוורס.
• גבר שחוזר הביתה מאוחר מהעבודה תמיד מנהל רומן.
• נשים מרכלות בשירותים ציבוריים רק בתנאי שהאשה שאסור שתשמע נמצאת במקרה בתא שלידן.
• אם ידוע שסטוץ חד-פעמי נעשה בלי אמצעי הגנה, ישנה 100% סבירות שהאשה נכנסה להריון לא מתוכנן.
• אשה שבעלה מכה אותה תמיד תתרץ את סימני המכות באחת משתי דרכים- נפילה במדרגות או היתקלות בדלת.
• בקומדיות נעורים, המצטיינים בספורט תמיד יהיו טפשים, התלמידים המצטיינים תמיד יהיו ממושקפים, והילדים העשירים תמיד יהיו יפים ומרושעים.
• בסרטי מלחמה, אם החייל מתבונן בתמונה של אהובתו או מספר עליה למישהו, הוא ימות בהמשך הסרט.
• היחס בין חשיבות הדמות בסרט לבין זמן גסיסתה הוא ישיר. ירייה בסטטיסטים תהרוג תוך פחות משניה, בעוד שמוות של אחד הגיבורים עשוי להימשך דקות ארוכות, כשגסיסתו אינה פוגמת כלל בכושר הדיבור.
• בסצנות מרדף, מכונית שמתנגשת במשהו תמיד תתפוצץ, אפילו אם היא טובעת.
• גם הגיבור גונב מכוניות, פוגע בחפים מפשע, משחית רכוש ומעורב בהונאה- אבל לו מותר, כי הכל נעשה במטרה טובה.
• כשמכבים את האור, אין חושך. יש אור כחלחל, עדין ובהיר.

 (חלק 1 מתוך 3. החלק השני- כאן.)