שבת בבוקר. היא זוחלת למיטה של ההורים, התינוק על הידיים למרות שאסור. יש חוברת עבודה על ימות השבוע אבל היא רוצה דווקא לשחק איתו, למרות שלא מזמן רק נולד ובכלל קצת חולה עם חום, אבל לך תסביר. יש לה עדיין קצת קורי שינה מסביב לעיניים והיא בקושי מצליחה לפתוח, אבל עירנית לגמרי. השיער שלה נקי, רך ומבריק. היא מריחה כמו שבת בבוקר. אתמול חפפה לבד את הראש בפעם הראשונה, למרות ששונאת. כזה כח רצון יש לך, גיבורה, אז למה את עדיין מוצצת אצבע. היום היא תלך לסבתא לארוחת צהריים, ואחר כך שיעורים. אבל עכשיו מתעצלת, רוצה לשחק. שבת בבוקר. היא ילדה יפה אבל המון מצבי רוח וקפריזות, כל הזמן אני ואני. לא מאוד נחמדה לזרים, אבל מאוד אוהבת לשיר ולפעמים עולה על שולחנות ושרה בקולי קולות אפילו מול זרים גמורים. כשהיא לא שרה היא בוכה וצורחת ומשתוללת הרבה, קשה לשלוט בה. זה רגע נדיר עם התינוק. לרוב היא בהיסטריה כשהיא לא במרכז. אבל עכשיו שבת בבוקר, עכשיו זמן לתת אהבה בנדיבות. היא יודעת לתת כשהיא רוצה, כולם מסכימים. החיוך שלה מאוד מרגש, אולי בגלל שהוא נדיר. קשה לשמח אותה, היא ילדה תובענית. כועסת הרבה על כולם, אפילו כשאין סיבה. היא דובי לא-לא. רק עליו היא לא כועסת. לכעוס זה רק לילדים. שבת בבוקר ומחר בית ספר. אולי מחר הם יחזרו הביתה מוקדם. אולי הם יבדקו את החוברת של ימות השבוע. אמא ואבא מתעוררים, מתמוגגים, אבא רץ להביא את המצלמה. הוא צועק שתוציא את האצבע מהפה, אחרת התמונה לא תצא טובה, היא מסתירה את הפנים. הוא לא יודע שבתמונה שהוא מצלם היא כבר כמעט שנה לא בתולה. זה אפילו לא כואב לה יותר, רק קצת לא נעים. היא מפסיקה למצוץ ומוציאה את האצבע מהפה. היא אוהבת שמצלמים אותה.