כאילו השרביט הקודם לא הספיק, לי העבירה לי שרביט חדש- רק שהפעם היא דורשת שלושה רגעי אושר. בכלל לא פשוט, להיזכר בכל כך הרבה

1. סוף כתה י"ב, בגרות בשקספיר. בהמשך ישיר לחוויית י"א העגומה שהוזכרה בפוסט הקודם, נטשתי לחלוטין את המשחק- שאף פעם לא אהבתי במיוחד. שנה שלמה אני מתבשלת עם עצמי- מה לעשות, ואיך להתמודד עם עוד כשלון. אני בוחרת לעבד את "אילוף הסוררת" לטרגדיה, תיאטרון-מחול, קולאז' מפורר ומרוסק שמנתח את תהליך האילוף והשעבוד בזוגיות, צעד אחר צעד. הייתי אחוזת אימה מפני המורה שלי, זכרתי את ההשפלה וגם היום אני מתעוררת איתה כל בוקר. שלב הסקיצות מגיע, ואני שמחה שאני לא על הבמה. אני משותקת. אחרי הסקיצה הוא שותק. ואז בוכה. מתנצל בחרטה גדולה. אומר שמדובר בניצוץ של גאונות, כנות יפהפיה. מלים שאני לא אשכח. שבועיים אחר כך הפקת הבגרות בפני קהל. "חרפה", העבודה שלי, אחרונה. כשהכל נגמר אף אחד לא מוחא כפיים ואני נבהלת. כשהאורות נדלקים אני רואה שכמעט כל האולם בוכה- ילדים, מורים, אנשי תיאטרון, מבוגרים, גברים, נשים. רק אחרי כמה דקות מתחילות מחיאות כפיים, וגוררים אותי בכוח לבמה.

2. כיתה י', הטיול השנתי. כל השכבה בשדה בוקר. אני במצב רוח שמח במיוחד, מרגישה שהכל מזמין ופתוח בשבילי. זה ערב חורפי וקר. אני קצת משתוללת, צחקנית, מכירה אנשים חדשים בשכבה, מצב הרוח שלי מקסים אותם. אחד השקטים נשבה, נפתח אלי. נער יפהפה, מופנם. אני מרגישה שהוא תולה בי עיניים נוצצות כשאני לא מסתכלת. הביישנות שלו מתפוגגת רק איתי. בלי תכנון אנחנו מרגישים מוכרחים לצאת קצת לנשום, לטייל, החדר צפוף לנו. צוחקים כל הדרך בחורשה. הולכים לאט, מתקרבים. יש עקצוץ קטן של ריחוף תזזיתי בכפות הרגליים. משתרר שקט. אנחנו רציניים עכשיו, הוא מנשק אותי בכנות מפתיעה. הטיול נגמר ואנחנו חוזרים מהחורשה. למחרת אנחנו מבועתים, מתעלמים זה מזו, מרגישים רע. משהו מתחושת ההחמצה נשאר באוויר עוד שנים אחר כך, לפעמים זה נסוג, לפעמים צף ועולה. תשע שנים אחרי אותו ערב, לפני שנה, תום אמר שהוא חיכה לי. מאז אנחנו עסוקים בסגירת מעגל.

טוב, שלושה רגעים זה גדול עלי. אני נכנעת. מישהו רוצה שרביט במצב טוב?