בעיצומו של אין האונים והבלבול, אליס בודקת מי היא: היא משננת את מה שאמור להיות נטוע בזכרון.

גם הזחל יודע זאת, או מרגיש מבלי לדעת: אליס היא הזכרון של עצמה.

דברים שהזכרון של סבתא כבר לא מכיל:

רשימת קניות

מספרי טלפון של הבנות שלה

לזכור לקחת תרופות

לאכול כשהיא רעבה

הפנים של אבא שלה

מה שעשתה היום בבוקר

מה שאמרה בתחילת המשפט הזה

האם היא עדיין היא עצמה?

באיזו נגיסת אל-חזור הזכרון של סבתא כבר יהיה כל כך אכול, שהיא כבר לא תהיה היא? שהיא כבר מישהו אחר?

אם החיים הם תל ארכיאולוגי של זכרונות, האם היא מתה כבר מזמן, בעצם?

כל זכרון הוא חרוז זעיר בשרשרת סבוכה להפליא, פקעת של זהות.

את חייבת להשלים עם העובדה המרה שברגע שזה נפרם, זה נפרם. דבק מגע לא יועיל כאן.

את מנסה להזכיר נשכחות. מספרת סיפורים שאבדו. בלתי נלאית.

אבל זה כבר לא אותו אדם.

אתן לא מכירות.

שתי זרות ברחוב. אחת עם זכרון אכול שהרקיב ונגוז; אחת עם זכרון בוסר בקליפתו, עדיין מסרב להבשיל ולומר מה באמת היה בזמנים האבודים ההם, ומי את באמת.

רק נדמה לך שאת מוכרת לה.

השכחה שלה היא לך בעיטה בבטן, לא מפני שפעם הכרת אותה.

היא כואבת כי פתאום את מבינה שהיא אי של זכרון פרטי ששייך רק לה

שלעולם לא תהיי שותפה לו

שמעולם לא חדרת לשם באמת.

שאיש לעולם לא יחדור אליך.