אני לא יודעת למה רוב הילדים שונאים מתמטיקה ומפחדים ממנה. אני יודעת שאצלי זה התחיל עם שיעורי הבדידים. מתי זה היה, כתה א'? כתה ב'? היינו צריכים לקנות את החבילה ולהביא לכיתה. היו הגדולים היפים, ובסדר יורד- עד שהגענו לבדיד של האחד, קוביה קטנטנה ואפורה. היא נראתה לי איום ונורא, ובשום אופן לא הצלחתי להבין את הקשר שבין אותו אחד עלוב לבין המלבנים היפים של השמונה והעשר שהיו צבעוניים וגם הפכו ליופי של קסטנייטות. לא עזרו כל ההסברים של המורה, ובבית גם של אמא ואבא, על העובדה ששמונה זה בעצם שמונה אחדים. אין ספק שהייתי חלשה מאוד בחשבון, אבל היה לי חוש טבעי ללשון, וקשר אחד דווקא הצלחתי לפענח- "בדידים" עשה לי הרגשה חזקה של בדידות. ואני שנאתי את הזיוף הכוחני הזה של החברותא הדביקה, של הבדיד עם השמונה שנראה כל כך איתן אבל בעצם היה בסך הכל מיזוג של כמה בדידים של אחד, כל אחד יותר בודד מהשני. שנאתי מתמטיקה כי כולם כבר מזמן עברו לחיבור וחיסור וכבר ידעו בעל-פה אילו קומבינציות נכנסות בתוך בדיד אחד של עשר (חמישה של שתים, שניים של חמש, שניים של ארבע ועוד אחד של שתיים), ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב – אבל כולם בודדים של אחד, כולם רק כמויות שונות של בדידי אחד! וכעבור זמן מה שכחתי, ומתמטיקה הפכה לחיבור ולעוד חיבור ולחיסור ולפישוט איברים ולחיפוש המכנה המשותף ולמשוואות הסבוכות ולפתרונות, ושנאתי את עצמי על ששכחתי שכל זה רק בא לטשטש את בדידותם של אינסוף המספרים. כולם רק נגזרות שונות של אחד, ומתמטיקה היא הנצחה של בדידות.