אז למה באמת צ'רלי צ'פלין נתפש כגאון הקומדיה?

השאלה הזו מזכירה לי ארבע אנקדוטות שהשפיעו עלי מאוד.

הראשונה, לפי סדר כרונולוגי – לפני הרבה שנים. אני ואחי הגדול משתוללים בבית. כרגיל, בשלב מסוים המלחמה הופכת למלוכלכת והוא מתחיל לדגדג אותי (זה ייהרג ובל יעבור). אני מתעבת כל רגע, רוצה לבכות אבל כל מה שיוצא זה רק צחוק מתגלגל, בלתי נשלט, שמכעיס אותי מאוד. אחי הגדול אהב לשאול אותי בלגלוג מרגיז, "את צוכה או בוחקת?", ואני חסרת אונים מרוב שהדגדוג כבר מכאיב, והשאלה הזו מבכה אותי עוד יותר, אבל הדמעות נחנקות מבעד לצחוק הבולעני.

האנקדוטה השניה – בתיכון. אני, אבא, אמא, האחים הקטנים, בקולנוע. הם רצו לראות את "מיסטר בין" בכיכוב הסלפסטיקאי רואן אטקינסון ואני לא התווכחתי (קול ענות חלושה, מקסימום). אמצע הסרט, מיסטר בין הולך ומתדרדר מאפיזודה לאפיזודה, כל האולם צוחק עד שנקרעות הלחיים. מבט אחד לאמא שלי מבהיר שהאשה דומעת קשות. כשהיא ראתה את התמיהה על הפנים שלי היא הסבירה (על סף פריצה בבכי) שהוא מסכן והיא מאוד מרחמת עליו. חוסר הומור, אולי, אבל אני חשבתי דווקא על משהו אחר.

האנקדוטה השלישית – תואר ראשון, סמסטר ראשון, שנה א', בקורס "סוציולוגיה של האמנות" (משה צוקרמן). באחד השיעורים הראשונים (אולי אפילו הראשון) דנים בהיבטים העגומים-יותר של עידן התיעוש – משמע, דהירה קדימה לעבר אובדן האנושיות ולעבר נצחון המכונה על האדם והפיכתו לסוג של מכונה או חפץ בעצמו. במקרה גמור, באותו ערב אני רואה בטלוויזיה את צ'פלין ("זמנים מודרניים") בסצנה המפורסמת שבה הוא פועל במפעל ומאבד לשניה את הקצב של פס הייצור, ואז נוצר כדור שלג של אסונות שבו המכונה מאיימת לבלוע אותו, והוא נאבק בה. סצנה מצחיקה עד דמעות, אין ספק. טעונה בחומרי השיעור של אותו היום, כשסיימתי לצחוק התחלתי לבכות.

האנקדוטה הרביעית והאחרונה – בשנה האחרונה לתואר הראשון. עדנה שביט, מורה נפלאה, עושה לי ניסוי קטן. היא מראה לי סרט קצר ומצחיק נורא של צ'פלין, "1 AM". צ'פלין מגלם בו אדם שחוזר שיכור הביתה בלילה, מנסה למצוא את דירה הנכונה, לא מוצא, מסתבך במדרגות, מתגלגל בתוך השטיח. מצחיק עד דמעות, צ'פלין. אחר כך היא הראתה לי את אותו הסרט ממש, אבל בהילוך איטי. פתאום הבנתי שבעצם זו טרגדיה עגומה. קשה היה לעצור את הדחף להזדהות עמוקות עם האדם האומלל הזה, חסר האונים, ועם האובדן של הבית, קרוב נורא אבל רחוק להפליא, לא בר-השגה.

וזה מה שאני כל כך אוהבת בצ'פלין. את התפר העדין כל כך, השברירי, שבין הקומדיה לטרגדיה. צ'פלין מבהיר לנו בכל הבעה אבודה שניבטת מהעיניים שלו ומהחיוך המר, של הפרחח השבע אכזבות, שהקומדיה והטרגדיה זהות כמעט בכל דבר, בודאי ובודאי באמירה החריפה שמגולמת בהן. מפליא עד כמה כל טרגדיה יכולה להפוך בקלות מדהימה לקומדיה, ממש כשם שכל קומדיה יכולה להפוך בקלות לטרגדיה. אם פעם חשבנו שההבדל בין קומדיה לטרגדיה נעוץ בגורם ההזדהות- שבטרגדיה אנחנו מזדהים (לכאורה) עם דמויות מורכבות ואנושיות, בעוד שבקומדיה הדמויות מעוצבות באופן כל כך דו-מימדי, מוגזם ומכאני עד שלא ניתן לשייך להן אנושיות, בא צ'פלין עם דמויותיו האנושיות להפליא, ועם זאת הנלעגות והמכאניות, ומוכיח שההבדל עדין בהרבה. בוירטואוזיות של אמן הוא ממחיש פעם אחר פעם עד כמה ההבדל ביניהן נעוץ כמעט אך ורק בטיימינג ובקצב שבו האירועים מתרחשים. מבחינתו, המנגנון הקומי של הדרמה הוא לא רק צחוק, ובשום אופן לא בריחה בידורית מחיי היומיום העגומים לתוך עולם שמח יותר. להיפך, זוהי קומדיה של צחוק גדול מבעד לצרחה של האמירה החריפה ולחנק של הדמעות.