לתמרה היו חיים קשים מאוד. על כך לא דיברה מעולם. יותר מזה אינני יודעת. היא נישאה לניסן שבא ממשפחה עשירה ואהב אותה מאוד, אבל הוריו איימו בנידוי. לאחר שנולדה חנה, אנושקה, בתם היחידה, הוא התגרש מתמרה בלב קרוע. הם נשארו חברים בלב ובנפש, אבל היא לא סלחה לו מעולם. מעולם גם לא נתנה יותר אמון בבני אדם. כל חייה הקדישה לעבודה קשה כדי להתפרנס בדוחק רב מאוד, בלי לדעת מה יבוא מחר עליה ועל חנה. במכולת קטנטונת היא עבדה מהזריחה ועד השקיעה.

חנה הייתה עומדת על קצות האצבעות כדי להגיע לדלפק, שהיה בשבילה שולחן הכתיבה. עליו עשתה שיעורי בית. בגיל שמונה התחילה לעזור לאימא במכולת. בבוקר הלכה ללמוד, כשחזרה מבית הספר עבדה במכולת, בערב בשלה לאימא המותשת ארוחה, בלילה הייתה מכינה שיעורים. היא הייתה ילדה יפה מאוד, רצינית מאוד. אמה לא החליטה מעולם אם היא אוהבת אותה או שונאת עמוקות. היא הייתה תזכורת לימים יפים יותר, והסיבה לכך שהם אבדו. שוב ושוב הייתה אומרת לה שהיא מכוערת כמו קוף, כדי שבשום אופן לא תהפוך ליהירה. עד היום חנה מאמינה שזו אמת ומתכווצת בבושה, למרות שהתמונות צועקות את ההיפך. גם אל תטעי לחשוב שאת חכמה. את מקבלת ציונים גבוהים כי המורים שלך טועים. הם לא מכירים אותך כמוני. צריך להיות צנוע. לעבוד. זה הערך היחידי בחיים. כך יום אחרי יום, וחנה סופגת.

כשהפכה בת-עשרה פרצה המלחמה ומחקה לה נעורים. הן עזבו את העיר ונאלצו לנדוד עם זרים. כמה שנים הן נדדו מעיירה לעיירה, עד שיום אחד חנה נדבקה במגפת הפוליו. במשך חודשים היא קדחה ודמדמה, תמרה מטפלת בה באדיקות. רגע לפני המוות הוקל לה פתאום. היא השתפרה בהדרגה, אפילו חזרה להכרתה. כשהתעוררה גילתה שבינתיים אמה נדבקה ממנה במחלה ומתה. אשמת רצח האם מלווה אותה מאז בכל יום. היא מצליחה להקל עליה רק כשהיא מתמסרת לעבודה. לבד היא ממשיכה לנדוד, מחפשת מקלט. כשהמלחמה נגמרת היא מקיימת את ההבטחה מילדות לאימא והולכת ללמוד רפואה, למרות שתמיד שנאה את הרעיון, חלמה על מקצועות אחרים, אבל עול האשָם כבד מאוד.

כעבור שנים נולדה נורה, הבת הקטנה. קדמה לה הבכורה, תמרה, תמה ליתר דיוק. משפחה ענייה, עובדת קשה, מבוקר עד לילה. דבקה באופן כפייתי, דתי כמעט, בתורת העבודה של האם המתה, חנה התקדמה מאוטודידקטית חסרת כל למרצה בכירה לרפואה באוניברסיטה, סגנית המנהל, ועוד היהודייה הראשונה אי-פעם ובת 24. נורה הולכת בעקבותיה. אין לה דבר בחיים מלבד לימודים וקריאה. קטנטונת, עם אצבעות אדומות ופצועות מרוב כתיבה. מעולם, מכיתה א' ועד תום לימודיה באוניברסיטה, לא קיבלה ציון פחות מ- 100 עגול, אפילו לא 99. גאוות העיירה, גאוות המורים, גאוות ההורים. הטובה והמוצלחת מכולם.

תמה הבכורה לומדת מהר איך לשקר. עד היום קשה לה להיפטר מההרגל לעגל פינות, אפילו כשאיש לא יעניש אותה. מבריקה, אולי אפילו יותר מאחותה, אבל תלמידה גרועה ושונאת ללמוד. גונבת מחנויות. הולכת עם הבנים. החיים קשים לה מאוד, היא לא מוצאת לה מנוחה. חנה מתביישת בה מאוד. פעמים רבות היא מאבדת שליטה ומכה אותה עם החגורה. לנורה יש זיכרון חזק מאוד, של תמה בורחת בבכי ובצעקות ואימא רודפת אחריה מסביב משולחן, מוכנה להכות. את נורה ההורים לא הכו מעולם, לא הייתה סיבה.

תמה אומללה מאוד. מלאת כעסים. היא מתאכזרת מאוד לאחותה הקטנה, מכה אותה בלי סוף ובלי סיבה. התעללות של ממש. נורה חיה את כל ילדותה כילדה אחוזת אימה. הבית היה מקום מסוכן, ואסור היה להלשין בשום אופן, אחרת יהיה חמור עוד יותר. אימא הייתה חוזרת בכל לילה מהעבודה, מותשת, אבא עוד לא חזר. בבית חיכתה לה ארוחה. היא הייתה אומרת שתשאל מה קרה לבנות היום רק אחרי שתסיים לאכול. עבורן זה היה כלל קדוש, אסור להפריע. כשסיימה לאכול לא התעניינה מעולם. נורה מעולם לא סיפרה דבר. אף אחד גם לא שאל. מסכת ההתעללות המשיכה בלי הפרעה. היא למדה לשתוק ולהתרכז בהישגים. הם היו הדבר היחיד שגרמו לה תחושה של ניצחון. כל השאר בחייה  לא שינה לאף אחד דבר ולא עניין איש, מצב שהפך עבורה לטבעי. עד היום החיים שלה מקוטלגים לפי חרושת ההישגים, וכשמתעניינים- בנימוס- מה שלומה ואיך מרגישה, היא נבוכה ונרתעת, לא מבינה את מי זה מעניין ולמה נחוץ הזיוף הזה. גם היא הבטיחה להיות רופאה, למרות שחלמה על תיאטרון.

כשילדה אותי כבר הייתה רופאה צעירה. עבדה קשה במשך שנים ארוכות. הייתה חוזרת הביתה בשמונה בערב לכל הפחות, ואני הייתי עוברת גיהנום כל יום אחר הצהריים ואיבדתי את הילדות והייתי צריכה לגדל את עצמי במהירות. היא חזרה עייפה מאוד. מעולם לא מצאה כוח לשאול מה שלומי. את העדות למצבי קיבלה רק מגליון הציונים המצוחצח למופת, וזה היה מספיק זוהר בשביל להאמין שהכל בסדר. עד שגדלתי וכבר לא נזקקתי שתשאל מה שלומי, ולמרות שניסתה בבגרותי מעולם בעצם לא ידעה איך ומה לשאול, וממילא חששתי מלענות, כי יש דברים שאסור לספר. כתם לידה שעובר מדור לדור עד אינסוף, פתאום מכה בי ההכרה עד כמה הכתם שלי מקורו בדורי דורות של שושלת, ויכתים דורות עתידיים של ילדים פגומים כמוני, ואין תיקון. גם אני אחזור הביתה בלילה אחרי יום מפרך של עבודה מתועבת (השביעו אותי בילדותי לא להיות רופאה בשום אופן, האירוניה). הבת שלי לא תצפה אפילו שאשאל אותה דבר. ממילא אני לא יודעת איך להגיע לשם. גם לה יהיה סוד גדול שאימא לא תדע. היא תפנים במהירות מפליאה עד כמה אין בה דבר מלבד ההישגים הפנומנליים להוכיח שיש בה מה. היא תבלבל באופן עקבי כל חייה בין אהבה, הערכה וקנאה. דורות של חוסר ערך, אפסות נרדפת, חרדה מפני ההתעניינות הכנה, שלא ייצא מה שמוכרח להיקבר.