זה היה סוס עץ בוהק,

צעצוע יפהפה שניצב בשער

ואז הוחדר דרך המבצר שנפתח לראשונה.

כמה תמימות היתה שם.

הרוצחים התבקעו מבטנו החלולה.

בלי כוונה יצא להם להשמיד את טרויה.

ואייניאס היה אז בן שש כשקרעו אותו לגזרים.

הבית היה תל חורבות, קיר חיצוני,

פסאדה מפוחמת בלי חדרים נפרדים.

ואייניאס עמד עירום וקטן ולא הבין דבר

מלבד שהוא אשם וכל זה צודק ונכון ומגיע.

אמו, אביו ואחותו קמו לקראתו מפינת הבית השרוף

עם החגורה השלופה.

הוא לא זז. קיבל בשתיקה. לא רצה להדאיג, אבל

משהו באמת לא היה בסדר. טרויה עלתה בלהבות,

אבל אף קול לא נשמע. הרחובות היו שותקים

בנחת, כאילו כרגיל.

הוא החליט לעשות מעשה. כופף את הגב החבול

והעמיס עליו את הבית

והמשפחה בתוכו והיה לסבל

והתחיל ללכת.

ברחוב ציפה שישימו לב, שיבלמו.

(ובאמת, נדמה היה לאנשים ברחוב שרוח נעימה נשבה לרגע וחלפה)

ואייניאס היה צועד והבית השרוף

היה הולך ומתכלה.

ככל שהבית נמוג יותר, כך מרגע לרגע היה לו כבד,

אבל ידע שזה עונש צודק.

יום אחד כשהיה זקן לא הצליח לשאת עוד.

עצר.

הניח את הבית על האדמה.

אמו, אביו ואחותו רצו להקים במקום ההוא את האימפריה הרומית

(ושום דבר פחות מזה לא קסם מספיק)

ואייניאס היה עייף והחרטה בערה בו

ולא הצליח לבקש סליחה.