התפישה המקובלת של עליונות "אמנות" התיאטרון על "תעשיית" הטלוויזיה מבחינת חתרנות התכנים היא לא ממש מדויקת.

בעידן שלנו, התיאטרון שאמור להיות חתרני (לא משנה כנגד מה) ולעצבן את דפוסי החשיבה המקובלים, ולו ברמת הדגדוג, הפך להיות בעיקר סוכן שימור של ערכים קיימים, וטווח העיסוק שלו הוא בין שיקוף טריוויאלי של המציאות במסווה של סו-קולד "מחאה", לבין אישור מחדש של הקונצנזוס. מה שפיטר ברוק קרא "התיאטרון הממית".

בעוד שלמרבה הפלא (שלי לפחות), הטלוויזיה הפכה להיות גורם חתרני הרבה יותר, ומוצגים בה לפעמים תכנים אופוזיציונים למדי בלי למצמץ (כאלה שאף תיאטרון היום לא ממש מעז לדמיין אפילו). זאת ועוד- שהתכנים האלה, בתכנית הכי נטושה בטלוויזיה, נצפית על-ידי פי-כמה-וכמה צופים יותר מאשר סך כל ההופעות של ההצגה הפופולרית ביותר בתיאטרון, ולכן חוויית ההתקבלות שלה גורפת ומשמעותית בהרבה (מה גם שהטלוויזיה נגישה לשכבות מגוונות מאוד של אוכלוסיה, בניגוד לפלח המצומצם יחסית בתיאטרון, ש"משכנע את המשוכנעים").

אז מה כאן האמנות ומה התעשייה?

ואולי זה בכלל לא עצוב. שנים יגידו.

עריכה: דוגמאות להפקות ישנן בתגובות.

עריכה 2: הספאמר הכי נחמד שנתקלתי בו מעולם מזמין אתכם לניסוי בבלשנות, שנמצא כאן.