כשנהגתי הביתה בערב הכל לכאורה היה בסדר, היום עבר בשלום, אבל הבטן כבר התחילה להתהפך לי מתחושה מוכרת. אני נלחצת בכל פעם שהיא מגיעה. אני מסתובבת בבית והכל כל כך בסדר, אבל אין לי מנוחה לרגע., ומצד שני- שעמום מהסוג המכלה, שאין ממנו מוצא. אני מסתובבת בין החדרים ומחפשת מפלט. כל חדר שאני מגיעה אליו לוחץ אותי לקיר. אני מרגישה כאילו שאני מצד אחד במבוך, ומצד שני- כל זה מוכר לי כבר בעל-פה. אני רוצה לברוח לאינטרנט. עוברת מאתר לאתר שוב ושוב, ביקור מחזורי. כבר בדף הכניסה של כל אתר אני מרגישה שזו מלכודת שמאחוריה מסתתר אותו דבר בדיוק. כל הזמן כל זה אותו דבר בדיוק. אני מגיעה לדף הכניסה, מחכה בסבלנות שיעלה. הוא עולה, אני נבהלת וסוגרת את האתר. ומייד נכנסת שוב במכאניות גמורה. אין לי מה לעשות. יש לי המון מה לעשות ואני בורחת מלעשות, אבל לא בורחת מכעס על חוסר העשייה. אני סוגרת את המחשב. אני הולכת בין החדרים ולא מצליחה להחליט מה עכשיו, והעכשיו הזה גדול עלי מדי. ובעצם לא קורה כלום, הכל טוב. הכל מלכודת ואני הייתי פה כבר ושוב אני לא מצליחה לצאת והכל רודף אותי. אני נכנעת לבסוף לתחושת הבטן המבחילה, המלאה רוע. נכנסת למיטה, מדליקה תנור, מנסה לדפדף בספר, קוראת עשרים עמודים במהירות קדחתנית ורק בסוף מבינה שלא הבנתי כלום וחוזרת. נמחק לי הזמן. אני כועסת אימים. אני מתקפלת במיטה על הבגדים והאור והתנור והספר ההפוך ובלי שעון מעורר ונכנסת לשינה ולא מנוחמת. לא מנוחמת. משהו רע לא מפסיק לרדוף אותי ואני לא יודעת לתת לו שם.

הכל בסדר.

הכל בסדר.

הכל בסדר. הכל בסדר.

אין לי הקלה.