| |
תאטרון אנטומי |
| 1/2006
נקודת רתיחה
היום הגעתי לכעס האינסופי. אני כועסת נורא. אובדן שליטה מוחלט בשילוב חוסר אונים ואנשים רעים, כמה רוע ואנוכיות, קשה לתפוש, בודאי ובודאי כשהאצבעות רועדות מרוב לבה פנימית. לא מתאים לי. אני מהמתנצלים תדיר על עוולות של אחרים. אני מאלה, חדלי האישים, שכשפוגעים בהם הם מבקשים סליחה אוטומטית, ומיד מתביישים ומבקשים למנוע קשר עין או מבוכה. לא היום. ההשפלה מציפה אותי. תפשתי פתאום שלרגע שקלתי את ההתפרצות, נורא רציתי להוציא את הכעס לאור אבל גם להישאר אצילית, מאופקת, בשליטה. מטומטמת. אבל אחרי התבנות הזה הרתיחה כבר לא היתה אותה רתיחה, והכל נותב פנימה, אל עצמי. חוק שימור הכעס, אם הוא לא משתחרר החוצה הוא מוכרח להיות מופנה להרעלה פנימה, קלישאה של פסיכולוגים. מה שידוע מעל לכל ספק הוא שכעס לא משחרר כלום חוץ מאת התיעוב העצמי, בדיעבד.
עלק השתפכות. לא עזר לי בשום דבר. שקר גס, השחרור הפוטנציאלי. אני רוצה ללכת מכות עד שירד דם ותירשם התעלפות. במקום זה אני שותקת בכבדות המסורבלת הרגילה, והולכת לישון.
עדכון עמוק אל תוך הלילה: לישון?! נו, באמת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טלי רבן-הכט