אל תאמרו לי שהזדהיתם עם כאבו של אדיפוס, וגם אל תאמרו שאתם מבקרים אותו על פגמיו ההרסניים. אמרו את שניהם. בדרמה לא קיים מושג "השעיית השיפוטיות לטובת החמלה" וגם לא "השעיית החמלה לטובת השיפוטיות". לכן היא לא נותנת מנוח, ולכן אין עוד מדיום אמנותי שדומה לה. 

.....

הזדהות הקהל עם הדמות שהשחקן מגלם, לכאורה כולה אהדה וחסד, אבל למעשה יש בה יסוד כמעט ערפדי, מבהיל.

השחקן ניצב על הבמה, יאמר אנטונן ארטו, ומבצע בעצמו אקט של הקרבה למען הקהל.

הוא מגלם דמות שעוברת גהנום מזורז בשעתיים (זמן צפייה ריאלי). הגהנום הוא ממשי ומעשי, לא במחשבה. כולו בהוצאה לפועל. הוא רצח את אביו, שכב עם אמו, ילד את ילדיו-אחיו וילדותיו-אחיותיו, התוודע למעשיו, זעזע את עולמו, ניקר את עיניו, הוגלה לאי נידח, הפך מגדול המלכים לשפל העלוב ביותר שייתכן, תוך יממה.

יושב לו הקהל בחושך, ספון בכסאות, מוגן בקהילה שלו, עוד מעט יחזור הביתה לערב שקט. אבל לשעתיים תמימות הוא מזדהה. חש את האימה של אדיפוס, מבלי שהקהל עצמו חווה דבר מכל אותן זוועות, אפילו לא במחשבה! אבל- מזדהה, רגש נעלה.

בעצם ההזדהות הקהל מקריב את הדמות ואת השחקן על מזבח החרדות הכאוטיות שלו-עצמו, שאינן ממומשות כלל ונשארות מוגנות מאימת המימוש. מישהו אחר, בדיוני, מממש אותן למענו, וסופג על כך את המלקות. ואנחנו, המזדהים, מתפרקים זמנית מהייסורים האלה, מטילים אותם עליו, ואפילו בלי להוציא את הסודות הכמוסים שלנו לאור- לא רק לזולת, אלא אפילו בינינו לבין עצמנו. 

.....

יותר ויותר אני מגלה לחרדתי, בזמן האחרון, שאני בולעת בצמא שיחות נפש עם אנשים אחרים שכואבים מאוד את כאבם ומחפשים בי מפלט, מפני שאני מחפשת את נקודות ההזדהות ביני לביניהם. משאצליח למצוא נקודות השקה כאלה, אוכל סוף סוף לא לסייע להם, אלא בעיקר ללמוד משהו חדש על עצמי, לפתור בעזרתם את חידת עצמי. יש בהזדהות מימד כמוס שבבסיסו הוא אגואיזם טהור, מהזן המתעלק ושואב חיוּת מהזולת. 

.....

חכמים הטרגיקונים עם המקהלה היוונית שלהם. אנחנו, היום, מתקשים להבין את פשר העניין הזה, המקהלה. אבל למעשה, המקהלה היא כלי שנועד למנוע מהקהל את ההזדהות הטוטאלית, השואבת, ולאפשר לו פתח ביקורתי ומרוחק על המתרחש. איך זה נעשה? כל הזמן, כמעט בכל סטסימון (שיר מקהלה), המקהלה מטיילת הלוך ושוב בין דיבורים על האני הפרטי- חרדות של "מה יקרה לי, האזרח הקטן" כשהבית נחרב או אסון מתקרב, ברמה האישית- לבין דימויים פיוטיים והשלכות של המתרחש ברמה הקוסמית, כיצד כל זה מתחבר לעולם, לאלים, למושג האדם והחיים.

וכך לאורך הצגה שלמה, אתה מוצא עצמך מתנדנד הלוך ושוב בינך, האדם הפרטי והשלם, לבין הכרח לבחון במבט מנותק את מקומך ביחס לעולם כולו, כחלק מרצף אדיר של ההיסטוריה והמיתולוגיה. כך אי-אפשר להזדהות בלבד, כי אתה מוכרח לבחון הכל גם בפרספקטיבה של "מעוף הציפור", שבה האדם, עם כל הכבוד לסבלו הפרטי, מתגמד ביחס לכל שאר הנסיבות.

ואולי ההכרה הזו בחיבור בין הפרטי לאוניברסלי היא סוג של הזדהות. אבל לעולם היא לא תגיע לבד, ותקהה את המבט הביקורתי. הזדהות לבד איננה מבריאה אדם מייסוריו, ואפילו אין בה כדי להדביק באותם ייסורים את האחר המזדהה, כי בסופו של דבר היא מוגנת ומגוננת, ולכן יש בה יסוד שקרי- אתה סובל, אני לכאורה מזדהה אבל למעשה מוגן מסבלך.  

.....

כמו שכורמן אמר בראיון על חנוך לוין- "פתאום ראיתי שלהזדהות זה לא נכון. מה זה להזדהות? זה כמו להיכנס לביתו של אבל, ולהגיד "אני מזדהה עם הצער שלך". אבל בתיאטרון הצער הוא שלי, אני לא מזדהה עם צער של מישהו אחר. הצער הוא שלי!"