בקיץ 1992, לרגל בת המצווה, נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל בתור מתנה. בת דודתי הוזמנה להדריך בתנועת נוער יהודית בבלגיה, ואני ואחיה נסענו איתה. לא הכרנו שם אף אחד, והיינו הישראלים היחידים, ומיותר לציין שגם לא דיברנו מילה בצרפתית. אני השתלטתי על השפה הבסיסית די מהר, וסיגלתי גם מבטא של ילידה כמו שרק ילדים יודעים. למרות הבדלי תרבות עצומים, הילדים הבלגים ואני התחברנו במהירות, תוך יום אחד. פעם הייתי ככה.

אבל לא על כך רציתי לספר.

אחרי כמה שבועות נגמר מחנה הקיץ בדרום צרפת, וחזרנו עם התנועה לבריסל. הנסיעה באוטובוס הייתה ארוכה מאוד ולילית מאוד, אבל אני זוכרת שלא עצמתי עין. כולם סביבי ישנו, האוטובוס היה חשוך, והמחשבות לא הרפו ממני במשך שעות. בבוקר הגענו בחזרה לבריסל. כולם ירדו מהאוטובוס ואספו את המזוודות. הייתה התרגשות של סוף. בתוך הילולת החיבוקים ונשיקות הפרידה נפלה עלי עצבות נוראה, ופתאום נפתח הסכר והתחלתי לבכות. לא הייתה באמת סיבה ממשית. למען האמת, לא אהבתי שם אף אחד באופן מיוחד, ומחלקם אפילו הייתי שמחה להיפרד. אבל פתאום הכתה בי התובנה שהם בבלגיה, ואני בכפר סבא, והרגע הקטן הזה לצד המדרכה הוא הרגע האחרון בחיי שבו אראה את הפרצופים האלה. לא העובדה הזו היא שהטרידה אותי. כמו שאמרתי, ידעתי שלא ממש אתגעגע. אבל לא הצלחתי בשום פנים ואופן להבין את הרעיון הזה- איך ייתכן שנפגשנו, וחיינו יחד לתקופה מסוימת, ונפרדנו, וכל אחד ימשיך מכאן את חייו כאילו השני מעולם לא התקיים בתוכם. כל כך לא הבנתי את הרעיון, שלא הצלחתי להפסיק לבכות במשך כמה ימים, התבודדתי בחדר ושקעתי עמוק בתוך זה. טיפשי, אולי, אבל מעולם לא חוויתי פרידה בעוצמה כל כך מוחשית כמו אז. כמו אובדן, חסר משמעות ככל שיהיה. מיני-אובדן.

אותו קיץ, סיפור שני.

כמה שבועות אחר כך, ואני עדיין באירופה. המשפחה הרחוקה הצטרפה לטיול. שכרנו קרוואן ועברנו ממדינה למדינה. הרוב חלף מהזיכרון, אבל הסיפור הבא הפך לאחת האנקדוטות המצוטטות ביותר במשפחה.

היינו אז באיטליה, נדמה לי. לילה אחד היה חם נורא, מעל 40 מעלות, ומחניק עד כדי חוסר יכולת לנשום. שכבתי על הדרגש בקרוואן, כמעט מעולפת מחום ומזיעה, וניסיתי לישון. ברקע שמעתי מלמולים של כל המשפחה. כולם התהפכו, קיללו, סבלו. פוטנציאל רציני ללילה לבן ולהרס של יום המחרת.

אני זוכרת שהחלטתי לעשות מעשה. עצמתי את העיניים והודעתי לחום שאני מתעלמת ממנו. הזיכרון של הרגע ההוא מאוד חזק אצלי. דמיינתי שאני בקוטב הצפוני. מהרגע שבו החלטתי על המיקום כבר עמדתי בתוך השלג. חדר לי קור נורא לעצמות. הרגשתי רוח מקפיאה, מצליפה על העור. תוך שתי דקות השיניים כבר נקשו מקור, ולא הצלחתי להשתלט עליהן. התכסיתי בשמיכה הדקיקה עד מעל לראש, הצטנפתי לכדור קטן ככל האפשר. היה לי קר נורא, קור כמעט בלתי נסבל. נרדמתי תוך כמה דקות.

בבוקר כל המשפחה עמדה מעלי, ניסו להעיר אותי. מותשים, עצבניים. אף אחד מהם לא עצם עין כל הלילה, החום היה בלתי נסבל, מחניק. הם תבעו לדעת, חצי בצחוק, חצי ברוגז, איך לעזאזל הצלחתי לישון בשרב הזה, ועוד צנופה בשמיכה עד מעל לראש. משכתי כתף בחוסר עניין וסיפרתי להם מה עשיתי. אני לא אשכח את המבט הנדהם של כולם מסביב, כמו שאני לא אשכח את התגובה שלי- כמה שלא הצלחתי בשום אופן להבין מה העניין הגדול.

אני מתגעגעת לקטנה שהייתי אז, כשרגשות, תחושות ומחשבות היו מכים בי בשיא הכוח, ואני הייתי עדיין מתמסרת.