אוי, האירוניה הקטנה של החיים.

אני עובדת במרץ (טוב, הכל יחסי) על עבודת המחקר של המאסטר. יש לי מנחה מהאגדות, שהוא גם אחד המומחים הגדולים בעולם לצ'כוב. יש לי טיוטה מוצלחת לתחילת הדרך. יש לי נושא שלמרבה הפתעתי ושמחתי גיליתי שלא ממש חקרו מעולם, ואני פחדתי שהנושא שלי כבר שחוק. אפילו צומחים לי בסתר, בשקט בשקט, ניצנים של משמעת עבודה וחדוות מחקר. עד כאן הכל בסדר, טפו טפו. רק דבר אחד חסר לי- כסף. אין מה לעשות, מחקר בסדר גודל כזה – ובכפוף לעובדה שאני רוצה לעבוד עליו אינטנסיבית ולסיים אותו מהר, בשנה הקרובה – דורש השבתה די מוחלטת שלי מבחינת יכולת עבודה ופרנסה. מה גם שאני אזדקק כנראה לכסף למטרת מחקר, כמו נסיעה לאוניברסיטאות בחו"ל ולכנסים של צ'כוב (יש כמה פעמים בשנה), קניית ספרים וכאלה. צריך להוסיף לעניין את העובדה הדי-כאובה שלפני כחודשיים הסתבר שדי פשטתי רגל (סיפור ארוך, היו חסכונות, היו השקעות, היה מבצע עוקץ, נשארו כמה גרושים, זה היה התקציר). כלומר בשורה התחתונה תליתי את התקווה שלי במלגות הצטיינות לצרכי מחקר.

הסתבר שיש כמה כאלה, ואנשי התיאטרון אפילו לא לגמרי מצורעים. ליתר דיוק, כמובן שכמעט כל המלגות השוות היו קופצות עלי אם הייתי מזרחית מעיירת פיתוח שחוקרת יישומי ביו-אינפורמטיקה הקשורים ליהדות גרמניה בתקופת השואה, אבל גם אם אני סתם עוסקת באחד צ'כוב יש כמה מלגות.

אלה מלגות מצטיינים של הפקולטה ושל הרקטור ונשיא האוניברסיטה, והן מאוד משתלמות, בלי לדבר בסכומים. הן ניתנות למקסימום 4 שנים, והתנאי היחיד שלהן הוא שאסור לעבוד- רק שבי בבית ותסיימי את המחקר. על פניו, הייתי בטוחה שאני קנדידטית. הלכתי שלשום לברר אצל מי שמטפלת בעניין. היא מסתכלת ברשומות שלה ולא מבינה למה אני אפילו לא מופיעה בין המועמדים. חיטוט קצר במחשב העלה את הסיבה האירונית.

בשנה שעברה נרשמתי לקורס על בקט בגילמן, בספרות, שלימדה יעל רנן (שלומית, את עוד כאן?). היה מחפיר. הקורס הכי טריוויאלי ורדוד שאי-פעם למדתי, בהפרש גדול, עם מרצה איכס גדול, שלא הוציאה מהפה משפט אחד שחרג מגבולות המובן-מאליו. ורבאק, זה בקט, כמה כבר מובן מאליו זה יכול להיות?! מסתבר שהרבה. בכל מקרה, בסוף הקורס החלטתי להעז וכתבתי עבודה שחרגה בהרבה מגבולות הדרישות של המטלה (שהייתה, איך לא, פשוט מעליבה). זו הייתה אחת העבודות שאני הכי גאה בהן, בלי להצטנע- פשוט מאמר מצוין, ואני ידועה בביקורת העצמית הקטלנית שלי (חשבתי אפילו לפרסם אותה כאן, היא די קצרה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא יקרא). נתתי אותה למרצה שלי, שמעון לוי, שהוא ספץ של בקט, והוא אמר חד וחלק- זו עבודה מבריקה שזכאית ל-100 בלי למצמץ, ושאני צריכה להציע אותה בתור הרצאה בכנס של בקט (בסוף השתפנתי כמובן).

בכל מקרה, הגשתי. יעל רנן נתנה לי 70. לא יודעת למה. מישהו שהכרתי הזהיר אותי שהיא לא אוהבת חריגות מהדרישות הצנועות שלה, ושהיא נכנסת קשות בהן. לא הקשבתי. בסיכום שנה א' של המאסטר, נתקעתי עם רשימת ציונים מצוינים, ו-70 אחד שמוריד את הממוצע מתחת ל-90. כמובן שהפקולטה מוציאה תדפיס של קנדידטים למלגות רק מממוצע 90 ומעלה. לכן אפילו לא הופעתי ברשומות. ההיא התפלאה- איך זה ייתכן, אני מכירה את השם שלך, היית מצטיינת רקטור, סיימת בהצטיינות יתרה! והפרצוף שלה אמר ברחמים סמויים- איך נפלו גיבורים, אוי אוי.

הרגשתי נאחס. שאלתי מה אפשר לעשות. הסברתי שאני לוקחת כבר השנה קורס עודף, כדי שהקורס של יעל רנן יימחק לי מהרשומה (וייחשב כקורס עודף למניין השעות). ההיא אמרה לי שאת הקורסים העודפים אפשר להגדיר ככאלה רק כשסוגרים את התואר. במילים אחרות- רק כשכבר קיבלתי ציון על עבודת המאסטר. אז, מן הסתם, יהיה כבר טיפל'ה מאוחר מדי בשביל כספי המחקר שלי. בקיצור, זה אבוד למדי.

עשיתי חישוב מדויק. כדי לקבל בכל זאת ממוצע מעל ל-90 למרות הרנן, אני צריכה השנה לקבל בין 93-100 בכל הקורסים. זה אפשרי, לא משהו שלא עשיתי כבר, אבל זה מכניס אותי ללחץ שאני כבר לא זוכרת איך מדכאים. אני שחוקה יותר מכפי שהייתי בתואר הראשון, כשהייתי מכונת ציונים משומנת ולא היו לי חיים או בית או עבודה. אבל כנראה שזה מה שאעשה.

מכעיסה אותי האירוניה. אני לא מכירה אדם אחד שעבד קשה כמוני, אבל בגלל קורס אחד קטן מתוך עשרות (!) קורסים שעשיתי, אני אפילו לא זוכה לראות את הפירות. אני לא בנאדם שיודע לעמוד על שלו, ואני ממש גרועה בלזהות את מה שמגיע לי, אבל במקרה הזה אפילו אני אומרת, לא יכול להיות. משהו כאן לא תקין. מגיע לי.