נעים מאוד, אני פרובוקציה. ליד הנקודה, קטנה ונעלמת, אני

מנופפת בשרביט הארוך של סימן הקריאה, מוסיפה בשר עבה

על עור המילה המדוברת.

אני נראית למרחקים סוללת דרכים כובשת בעפר

את הגדל פרא. מרחוק אני גחלילית של כיבושים

נשרפת בתזזית, שולחת אות בשורה

כמו שהכי יפה הבלון ברגע ההתרוקנות

ניתז בחלל כחץ מקשת לפני הרפף הסופי.

(אני המצאה על המצאה)

כשאני הולכת באוויר, אני מניחה את האבן לפני כל צעד.

צעד.

אבן.

צעד.

אבן. לעצור.

לנוח. לא להגזים

במנוחה.

באוויר האבן מניחה את עצמה יולדת את הצעד יולד את הרגל מצמיחה את העור מפכפך את הדם מתקרש ללב מתכווץ בכל צעד, בכל אבן. ושוב הרגל נשלחת לתהום האוויר לצעוד את הצעד.

אולי הפעם לא תהיה שם אבן לבלום

(אבל מרחוק אני גחלילית ניתזת

כובשת בעפר. כל הדרכים סלולות

באבן סדורה בצעד בוטח.

מרחוק פרובוקציה.)