לרומאים היה את אייניאס, האב המייסד. הוא היה טרויאני, וביום שבו היוונים החריבו את טרויה הוא העמיס את כל משפחתו על הגב וברח. צאצאיו הקימו את רומא, והוא- את רגש האשם הלאומי. הרומאים היו עם סגפן, אדוק, היררכי, נוקשה מאוד, שחי בפחד ובדיכוי מתמיד. עם שבו על כל אדם מוטל הנטל של מיתוס אייניאס, וכל אדם יודע שעם גיבור כזה אי אפשר להתחרות, וכך מוחדרים ברומאי רגשות אשם על חוסר יכולתו להתעלות לדרגת גיבור לאומי.

לנוצרים יש את החטא הקדמון. כל אדם נולד כצאצא ישיר של אדם וחווה, ולכן כל אדם נולד ספוג בחטא שבעקבותיו גורשו מגן העדן, ספוג בו מרגע לידתו. לדעתי, זו הדרך הנוצרית להתמודד עם כך שכל אדם, צדיק ככל שיהיה, נולד כתוצאה ממין, החטא הנורא מכולם, אבל מילא. על כל נוצרי מוטלת המשימה למרק את החטא הקדמון שבו הוא נגוע באמצעות אימוץ אורח חיים נוצרי אדוק, ולא- מקומו בעולם הבא הוא גיהנום מובטח, כתוצאה מהחטא הקדמון. כך הנצרות "מחזיקה קצר" את המאמינים- היא שותלת בהם פחד קיומי עמוק ורגש אשם נורא.

לנו יש את הצפירה. בכל שנה, ביום הזיכרון, למשך דקה אחת בערב ודקה אחת בבוקר, אנחנו עומדים דום וחושבים על חללי מערכות ישראל. לא, זה לא מדויק. אנחנו אמורים להקדיש להם דקה אחת, זה לא הרבה, פעם בשנה. במקום זה, המחשבות שלנו נודדות לאן שמתחשק להן, באופן עצמאי. הן פונות לכיוונים מעליבים ביומיומיות הסתמית שלהם, במהלך שנראה בערך כך- היום יום הזכרון, אוי שכחתי למלא מכונת כביסה, מוות בקרבות, דם, פצועים, את מי אני מכירה, מביך לעמוד כך, מעניין איך הרחוב נראה עכשיו, מספיק, צריך לחשוב שכול, לייצר דמעות אפילו, וכך נגמרת לה הדקה. בשניות האחרונות שלה אני כבר אכולת רגשות אשם על הציניות ועל חדלות האישים שלי, על חוסר יכולתי לייצר ולהנפיק רגשי אבלות הרואיים. על חוסר יכולתי להשתוות לגבורה הלאומית שהוכחה במקרים כאלה, להקרבה למען הכלל. הצפירה לא באמת נועדה להתייחדות עם החללים המתים. היא נועדה לייצר מנות גדושות של רגש אשמה קולקטיבי, רגש חיוני אצל כל עם, לאום או דת. אנחנו מקבלים הוראה מלמעלה – עכשיו קחו דקה לאבל טהור. אנחנו מנסים בכל כוחנו לעשות כך, לאחרים אולי אפילו נגיד שהצלחנו, שהנה, אנחנו עצובים. אבל בפנים רוחשת כוורת של התעסקות בשטויות, כי אנחנו מחכים ומצפים כבר לסטירה החזקה של האבל והשכול, שנרגיש משהו בעל עוצמה, אבל זה לא בא. אז מתחילה לכרסם האשמה, והיא כולה בינינו לבין עצמנו, כל כך חזקה שלא נחשוף אותה לאיש. מה לעזאזל דפוק בנו, למה אנחנו כל כך שבעים ואטומים וטוב לנו, ומי הקריב את החיים שלו כדי שלנו יהיה כל כך טוב שלא נצליח אפילו לבכות לו את מנת הבכי השנתית של הצפירה.