(ייצוג כלשהו של בית, "כל העולם ספה". נכנסים. ביניהם טינה עתיקה כבושה, מאמץ עילאי לנחמדות)
הוא: לא האמנתי להם לרגע.
היא: הם בעצמם לא האמינו לעצמם.
הוא: כמעט צחקו באמצע, ראית?
היא: והסוף בכלל היה בלתי נסבל.
הוא: בלי טיפת אמת, בלי רגש.
היא: פינטר היה מזדעזע.
הוא: פשוט בושה לתיאטרון, זה מה שזה היה.
היא: בהתחלה זה דווקא נראה ממש מבטיח.
הוא: מבטיח, אין מה להגיד.
היא: אבל פתאום כל כך היה מגעיל הכל, כל כך מגעיל.
הוא: רציתי לצאת באמצע. זאת את שלא הסכמת.
היא: כי היה כל כך מבטיח.
הוא: ופתאום לא היה.
היא: פתאום נהיה רע.
הוא: רגע אחד טוב, ורגע אחר כך -
היא: מתי היה הרגע שפתאום היה מטוב ל -?
הוא: לא יכול לשים על זה את האצבע.
היא: חייב להיות הרגע. הרי הכל זה רגעים. חייב להיות הרגע האחד הזה
הוא: תמיד את חופרת בזה, כמה אפשר לשמוע.
היא: סליחה שזה מעניין אותי.
הוא: די, בסך הכל היה ערב נחמד.
היא: היה יום נחמד.
הוא: כן, מאוד נחמד.
היא: תודה.
הוא: כן, תודה.
(פאוזה)
היא: אני עייפה.
הוא: עוד מוקדם.
היא: מרגיש מאוחר.
הוא: עוד אפשר -
היא: כן, אפשר.
הוא: עכשיו?
היא: רגע.
(שניהם מפנים גב זה לזה, פתאום מתרגשים מאוד, מסתדרים- בגדים, שיער, יציבה, מתייפים. ידיים זוחלות באיטיות זה לעבר זו, מגששות, וכשנפגשות מסתובבים בהדרגה שוב זה לעבר זו)
הוא: פשוט מדהימה.
היא: אני קצת מתרגשת, סליחה.
הוא: מה סליחה, מה זה שווה אם לא מתרגשים.
היא: התגעגעתי.
הוא: כמעט השתגעתי.
היא: הבית הזה מספיק גדול בשביל שתגור כאן, אתה יודע.
הוא: את יודעת שאני לא יכול לעזוב אותה.
היא: אני הייתי מוכנה לעזוב אותו בשבילך.
הוא: אבל את לא עושה את זה.
(מתנשקים ממושכות)
היא: (מתנתקת) מספיק.
הוא: מה?
היא: כמה אפשר?
הוא: מה את רוצה מחיי?
היא: השלמתי כבר עם הבגידה שלך. מילא.
הוא: נו, מה עכשיו?
היא: אבל מה שרוצח אותי-
הוא: דרמה, דרמה, דרמה.
היא: למה אתה חייב להיות כל כך-
הוא: מה?
היא: מאושר!
הוא: מאושר?!
היא: למה כל כך טוב לך פתאום?
הוא: למה טוב לי? ולך לא טוב?
היא: כן, אבל-
הוא: אבל מה?
היא: לראות שכל כך מצאת את עצמך בתוך זה, לראות אותך כל כך חי-
הוא: נו?
היא: זה הורג אותי.
(פאוזה)
היא: סליחה.
הוא: שוב עשית את זה.
היא: סליחה. סליחה.
הוא: די, בסדר.
היא: אין לי אף אחד חוץ ממך.
הוא: לי אין אף אחת חוץ ממך.
היא: אני יודעת. (פאוזה) שקרן!
הוא: זה לא נחשב.
היא: זה? זה הכי נחשב.
הוא: טוב, אז תשכחי מזה. נגמר!
(פאוזה)
היא: (מחוות פיוס) הלכנו היום לתיאטרון.
הוא: גם אנחנו. (מגניבים מבט)
היא: ראיתי אותך בהפסקה, במסדרון.
הוא: כמעט התנפלתי עליך.
היא: מול אשתך? (מתרפקת)
הוא: שתלך לעזאזל אשתי.
(היא מרפה ממנו, פגועה)
היא: די, זה כואב.
הוא: אני מבקש סליחה. את סולחת?
היא: (עולצת מדי) מה אכפת לי? אנחנו אפילו לא מכירות!
(מתנשקים. היא מתנתקת)
הוא: לאן נעלמת?
היא: איבדתי את הרגע ההוא.
הוא: לא שוב.
היא: אני מוכרחה להבין מתי זה היה.
הוא: אין לנו הרבה זמן, בעלך בדרך.
היא: היה כל כך מבטיח, והתחיל, מצחיק, ופתאום -
הוא: את הורסת הכל.
היא: פתאום ממש לא מצחיק-
הוא: הרסת.
היא: רק ניסיתי להבין.
הוא: היית כל כך מדהימה בהתחלה. הרסת.
היא: סליחה. סליחה.
הוא: כל זה היה רעיון שלך.
היא: אני יודעת.
הוא: זה היה רעיון טוב.
היא: אני לא יכולה יותר.
הוא: זה היה רעיון מצוין!
היא: זה יצא משליטה.
הוא: אני אוהב אותך.
היא: יצאנו משליטה.
הוא: זה הכל בדמיון שלנו.
היא: אתה בוגד בי כל הזמן.
הוא: זה לא אני.
היא: אתה בוגד בי מול העיניים שלי!
הוא: זאת לא את.
היא: אני אפילו לא יכולה לעצום עיניים.
הוא: זה היה רעיון שלך.
היא: ובכלל לא אכפת לך שאני שם!
הוא: אני לא בוגד בך עם אף אחת!
היא: אתה חושב?!
הוא: את אשתי. אני אוהב אותך.
היא: זאת לא אני. זאת הפילגש. אותי אתה שונא.
הוא: בשבילך הסכמתי לכל ההצגה הזאת.
היא: לא ממש סבלת.
הוא: אני לא אוהב לפגוע בך.
היא: אתה לא מספיק לא אוהב את זה.
הוא: זה היה רעיון שלך.
היא: דמיינתי דברים אחרת.
הוא: כשאנחנו ככה, אני אוהב אותך.
היא: אתה מחקה אהבה של אחרים.
הוא: לא. אני רואה אותך. כל יום את כמו נכה, ואז מתחילים, ופתאום את הולכת. רצה!
היא: בורחת.
הוא: אני אוהב להסתכל לך בעיניים כשאת ככה.
היא: רק אז אתה מסוגל להסתכל לי בעיניים בלי להרוג אותי.
הוא: כי פעם הבטחת לי אושר גדול. לא קיימת.
היא: זה לא היית אתה. זו לא הייתי אני.
הוא: רוקנת אותי לגמרי.
היא: מצצת ממני הכל. תליין שלי.
הוא: את לא קורבן. את אשתי. תמיד תהיה אהבה.
היא: אבל צריך גם חיבה. אין חיבה בין ערפדים.
(פאוזה. נסיון אחרון למשחק)
הוא: נפרדתי ממנה. ממש עכשיו.
היא: (אחרי שתיקה. מחליטה לשתף פעולה עם המשחק) לא האמנתי שזה יבוא.
הוא: זה היה בלתי נמנע. אני אוהב אותך.
היא: תחיה איתי. מבטיח?
הוא: מבטיח.
היא: כמו שאנחנו עכשיו?
הוא: כשזה כל כך נכון, זה לא יכול להשתנות.
(חיבוק ארוך וטוב לו. בעצם סוף. מתוך החיבוק השחקנים מתקלפים מהדמויות, והטקסט הראשון- עדיין בחיבוק- הוא כבר ניצן של סקפטיות פסקנית. הם מפנים את הבמה מהתפאורה, מפרקים את ההצגה)
הוא: לא האמנתי להם לרגע.
היא: הם בעצמם לא האמינו לעצמם.
הוא: כמעט צחקו באמצע, ראית?
היא: והסוף בכלל היה בלתי נסבל.
הוא: בלי טיפת אמת, בלי רגש.
היא: פינטר היה מזדעזע.
הוא: פשוט בושה לתיאטרון, זה מה שזה היה.
היא: בהתחלה זה דווקא נראה ממש מבטיח.
הוא: מבטיח, אין מה להגיד.
היא: אבל פתאום כל כך היה מגעיל הכל, כל כך מגעיל.
הוא: רציתי לצאת באמצע. זאת את שלא הסכמת.
היא: כי היה כל כך מבטיח.
הוא: ופתאום לא היה.
היא: פתאום נהיה רע.
הוא: רגע אחד טוב, ורגע אחר כך -
היא: מתי היה הרגע שפתאום היה מטוב ל -?
הוא: לא יכול לשים על זה את האצבע.
היא: חייב להיות הרגע. הרי הכל זה רגעים. חייב להיות הרגע האחד הזה -
-סוף-
(כל הזכויות שמורות. זו עדיין סקיצה התחלתית, הערות יתקבלו בברכה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טלי רבן-הכט