אוגוסטו בואל הוא שם שלא שומעים הרבה בקרב אנשי התיאטרון הממוסד, הרפרטוארי. הילד הרע של התיאטרון המודרני דווקא היה מאוד מאושר מזה, כנראה. אני עצמי כרגע בשלבי גילוי שלו, הייתי רוצה לגלות יותר. אבל הגיע הזמן להקדיש לו כמה מילים.

מאוגוסטו בואל צמח תיאטרון קהילתי מסוג אחר, שחותר נגד ההגמוניה התרבותית של האליטה המדכאת. זהו "תיאטרון המדוכאים". מטרתו- לתת למדוכא, מכל סוג אפשרי של דיכוי שעולה על הדעת, פתחון פה. להוביל אותו לקראת מהפכה ושינוי, גם בתודעה וגם בפעולה הממשית. בואל לא נותן במה למדכאים, מכיוון שהוא טוען שלמדכא תמיד יש קול שנשמע.

בניגוד למרקס, שאמר "אני אוהב את האנושות, אלה האנשים שאני לא סובל", בואל דווקא אוהב אנשים. הרוח הכללית שעומדת מאחורי התיאטרון הקהילתי שלו איננה רוח שקשורה בכלל לאמצעים האסתטיים של האמנות- כל זה לא מעניין אותו. להיפך, בואל טוען שהפואטיקה האסתטית בתרבות המערב משמשת דווקא כאמצעי השתקה. יש בזה משהו מעניין: האסתטיקה המרהיבה, הקתרזיס, כל אלה (ועוד) מביאים את הקהל לשקוע בכסא ולבהות בהתפעלות. יתרה מזאת, לפי בואל התיאטרון המודרני הוא פרדוקס אבסורדי ממש- בעוד שהוא מדבר על פעולה דרמטית, מהקהל ניטלת יכולת הפעולה הזאת- על הבמה משחקים, ואילו הקהל יושב וצופה, פסיבי, לא מסוגל ולא מודע אפילו ליכולתו לשנות את מהלך ההתרחשות. בואל לא רוצה קתרזיס, אלא תסכול. לא סוף סגור, אלא פתוח לשינויים. לא התרכזות באסתטיקה הבימתית, אלא פנייה אל הכעס. לא קהל פסיבי שמוחא כפיים בסיום, אלא קהל שיוצא למלחמה. אלה הדברים שיובילו את השינוי.

הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי שאני מאוד אוהבת. הוא מערער לי את כל יסודות האמונה באמנות, ויחד עם זה הוא גם מחייה אותם, מציב אפשרויות חדשות לאמנות מסוג אחר. מגדיר מחדש את תפקיד האמן.

בואל מספר על הצגה שיצר עם להקתו, בתקופה המוקדמת שלו. הם נדדו בין כפרים, והציגו בפני איכרים בדרום אמריקה שהיו משועבדים לפטרונים. ההצגה, כמסורת בואל, הייתה לקוחה באופן ישיר מחיי האיכרים, ושיקפה את העוולות וחוסר הצדק שנעשים להם. בסוף אחת ההצגות ניגש אל בואל אחד האיכרים, וירג'יליו שמו, חסר נשימה. הוא מאוד התרגש ורצה להודות לבואל על ההצגה. וזה היה הדיאלוג ביניהם (מהזכרון שלי את הסיפור, אבל די מדויק):

איכר: מה עושים מכאן? אי אפשר אחרי ההצגה הזאת להמשיך לחיות ככה.

בואל: עכשיו צריך לעשות שינוי. להילחם על הזכויות. לשפוך דם, אם צריך.

איכר: אז קדימה, בואו נילחם. תנהיגו אותנו. נשפוך דם ביחד אתכם, אנחנו מאחוריכם.

בואל: לא, לא הבנת את המטרה של ההצגה. אנחנו הראינו לכם את הדרך, ועכשיו אתם מוכנים להילחם על שלכם.

איכר: אבל אתם יכולים להילחם. יש כאן הכל, חרבות, חניתות, הכל היה בהצגה.

בואל: לא הבנת, אלא לא חניתות אמיתיות, זה משחק. זה לא דם אמיתי על החנית, זה תיאטרון. כאילו.

איכר: אני חושב שהבנתי.

בואל: אני שמח. מה הבנת?

איכר: כשאמרתם על הבמה "בואו נלך לשפוך דם", התכוונתם לדם שלנו בעצם.

ועכשיו, אחרי ההקדמה הזאת, אני מפנה את הבמה לבואל בעצמו:

"קהל" - איזה עלבון  אוגוסטו בואל [1976]

(תורגם על ידי אורי שני)

הקהל, הייצור הפסיבי בה' הידיעה, הינו פחות מבן-אנוש. צו השעה הוא להחזיר לו את אנושיותו, להחזיר לו את יכולת הפעולה. הוא צריך להיות סובייקט, פרוטגוניסט.

לכל טכניקות התיאטרון העממי אותה מטרה: שחרור הקהל, שהתיאטרון רגיל להכתיב לו השקפות עולם ארוזות. מי שעושה תיאטרון, הינו קשור במישרין או שלא במישרין במעמדות השליטים. התמונות הארוזות הן תמונות השליטים. קהל התיאטרון העממי - העם - צריך לחדול להיות קרבן של תמונות אלה. 

הפואטיקה של אריסטו היא פואטיקה של דיכוי: ההנחה הבסיסית היא של עולם קבוע, מושלם או בדרך למושלמות, ולצופה מוצגים ערכיו של עולם זה בלבד. הצופים נותנים - על-ידי היותם פסיביים - לדמויות רשות לחשוב עבורם ולפעול עבורם. על-ידי כך הם מִתנקים מאשמתם הטרגית - מיכולתם לשנות את החברה. התיאטרון משיג קתרסיס מהרצון המהפכני. הפעולה בתיאטרון הזה הוא תחליף לפעולה אמיתית. 

הפואטיקה של ברכט היא פואטיקה של העלאת מודעות: העולם מופיע כנתון לשינוי, והשינוי מתחיל בתיאטרון עצמו. הצופה כבר לא נותן לאף דמות לחשוב במקומו, אבל הוא עדיין נותן להן רשות לפעול במקומו. נצבר נסיון ברמת המודעות, לא ברמת הפעולה. 

הפעולה הדרמטית ממחישה את הפעולה במציאות. תיאטרון הוא חזרה של המציאות.

הפואטיקה של המדוכאים - לעומת זאת - הנה פואטיקה של שחרור. הצופה לא נותן עוד רשות לאף דמות לא לפעול במקומה ולא לחשוב במקומה. הצופה משתחרר: הוא חושב בעצמו והוא חושב בעצמו. 

תיאטרון = פעולה! אולי התיאטרון אינו המהפכה, אבל הוא מתַרגל את המהפכה. 

אני שונא את האומן כ"יצור נעלה" ומחפש בכל אדם למצוא את האומן.  אני בז לתיאטרון סמכותי ועושה תיאטרון של מדוכאים. תיאטרון לא כהסברה, לא כתורה מסיני. גם תיאטרון חינוכי הוא סמכותי, כי הוא יוצא מנקודת ההנחה, שהאומן יודע יותר ויכול יותר מאשר הצופה. הוא קובע צורות התנהגות, עלילה שלמה – מבלי לשאול את הצופה. 

התיאטרון החינוכי נובע מאותה תפיסת סובייקט-אובייקט: מורה-תלמיד, במה-קהל. משדר-קולט, פעיל-סביל, חי-מת. כמו שהחינוך הדמוקרטי המודרני מחליף את הלימוד הישן של המאה ה-19, כך אנחנו באים להחליף את התיאטרון החינוכי הישן דרך - נקרא לזה - תיאטרון לומד. 

שכולם ילמדו ביחד, צופים ושחקנים, אף אחד הוא לא מעל השני: ללמוד ביחד, לגלות, להמציא, להחליט. 

אחרי התנסות ארוכה, מרובת שנים עם אנשים שונים בארצות שונות, תרבויות אחרות, בתנאים כאלה ואחרים אני יודע, שהאמת היא לא בכיס הקטן שלי. יש לי רק כמה טכניקות, שיכולות לעזור, לי ולצופים שלי, כדי לגלות את האמת - הטכניקות של תיאטרון המדוכאים:

1. תיאטרון-עתון. לתיאטרון-עתון שימושים רבים ומגוונים. המטרה היא לחשוף, מה עומד מאחורי ידיעה זו או אחרת. 

2. תיאטרון בלתי-נראה. תיאטרון רחוב, כאשר הקהל אינו יודע שהוא צופה בהצגה, אלא חושב שהוא עד לאירוע אמיתי! [כמו: "עימות" בין שוטר לחסר בית, "אונס", וכו'] השחקנים נעלמים, במקום נשארים כמה שחקנים שתולים, כדי לעורר ויכוח. 

3. תיאטרון הזירה. הלהקה מכינה 4-5 סצנות מתוך הצגה, כאשר הקהל נדרש להציע את האפשרויות להמשך ההצגה.

מידע נוסף על אוגוסטו בואל, לכל המעוניין:

http://www.brechtforum.org/IPE/boal.htm

http://www.infed.org/thinkers/et-boal.htm

http://www.ptoweb.org/about/boal.php

http://www.northernvisions.org/boal.htm

http://web.archive.org/web/20020802194744/www.goucher.edu/library/wilpf/boal_bio.htm