מאז היוודע ההתאבדות שלה, כבר כמה שעות אני חושבת מה לכתוב על מירב, רפונזל, שהתאבדה אתמול, ומרגישה כאילו אני הולכת על קליפות של ביצים. מוזר, כשהיא הייתה בחיים ועסוקה בלצלוב אותי כמטרת חייה (אחת מני רבות) שתקתי, נשכתי את השפתיים ושתקתי. ודווקא עכשיו אני מפחדת לגרום לפגיעה, אבל כבר לא נשאר במי.

בניגוד למה שאפשר היה להתרשם מהאופן שבו היא התייחסה אלי, מרמת השטנה, מעולם לא נוצר בינינו קשר. אפילו לא מייל אחד, טלפון, מפגש, כלום. הכל ברמת הבלוג. היא תיעבה אותי רק כי הייתי חברה טובה של שני אנשים שונים מהרבים ש"פגעו" בה, זה הכל, וזה הספיק. לעומת זאת, כמעט את כל הנפשות הפועלות האחרות מהבלוג שלה דווקא כן הכרתי- כל אותם אנשים אכזריים ומתעללים שהקריבו אותה. הכרתי ברמות שונות- חברים קרובים שלי ומכרים קצת פחות קרובים- ומסיפור לסיפור, ששמעתי בגוף ראשון, הלך הסיפור והסתבך. מאישה אומללה שהעולם דורס בחדווה הלכו והתבררו עובדות קצת שונות. אי אפשר לדעת מה מהסיפורים אמיתי ומה לגמרי מומצא. אבל אפשר ועוד איך לראות שמירב ראתה את העולם במבט סגור בתוך עצמו, בחוויה שמעוותת פרטים מהמציאות ובונה מהם סיפור אלים ומאוד חד-משמעי.

זה היה עוול לתפוש אותנו כשטנים ומפלצות. מתוך פגיעותה הרבה, והעובדה שהייתה נואשת לעזרה ואהבה, התוצאה הייתה פרדוקסלית- מירב התנהגה כלפינו (כלפי, כלפי פרייה, שלומית, יולי זרגן ועוד רבים אחרים) באכזריות מדהימה ממש, שדורסת בחדווה כל כלל אתי, מוסרי, נימוסי ואנושי אפשרי בדרך (באופן מהפנט, שאני מודה שאי אפשר היה להתנתק מלקרוא, למרות המזוכיזם המתלווה לכך). בכל אותם מקרים אני מזדעזעת לראות עד כמה לא הייתה כל סיבה ממשית להתנהגות כזאת, ובכל זאת פגענו בה כולנו, פגיעה אנושה. אבל פגיעה סתמית ונטולת הצדקה, יגידו אנשים שתפישת המציאות שלהם נורמלית.

לכודה בתוך ראיית מציאות מעוותת וקורבנית, האשה המבריקה הזו לא המציאה דבר ולא שיקרה. היא הייתה לוקחת פרטים קטנים שקרו ומלבישה אותם לתוך הקשר שונה לגמרי, מנופח ומוגזם, כך שבסופו של דבר התקבלה תמונה לא ממש דומה למציאות. כל פרידה הפכה להתעללות, כל אי-הסכמה איתה הפך לאלימות כלפיה. זה לא נעשה מרוע, אין לי ספק, ואפילו לא בכוונה מודעת לעוות את המציאות. לדעתי היא באמת האמינה בכל אותם דברים שעשו לה רע ודרדרו את מצבה עוד יותר, מאפיזודה לאפיזודה- שאי אפשר לתת אמון באיש, שבכל הסובב אותה יש רוע, שכל הגברים בוגדניים, אימפוטנטים, סאדיסטים ומשתיקים, ושכל הנשים מתעלמות ממצוקתה, מנפחות סבל זעיר למימדי ענק (במקרה שלי, ואין לי ספק שהיא כתבה לא עלי). בכשרון אדיר היא הצליחה לפגוע בול- בכל אחד מאיתנו היא איתרה את הנקודות הכואבות הפרטיות שלנו, חשפה אותן בלעג, הפרה אמון ושרפה קשרים אם אנשים שלא היו רעים ולא התעללו בה, רק לא ידעו שהם במבחן אהבה ותמיכה, ולכן נכשלו בו.

אני מבולבלת מאוד, כבר הרבה זמן, וצר לי עליה. שפכתי בגללה הרבה דמעות, יעידו אנשים שקרובים אלי, אבל מעולם לא חשדתי בה ברוע, רק בתפישת מציאות מעוותת לחלוטין. בעולם של מירב אין שום דרך לדעת מה נכון ומה לא, מה באמת קרה ומה זועק דרשני. אני חוששת לומר זאת בקול רם, אבל זה לא נכון רק לגבי הזמן האחרון בישראבלוג, אלא לגבי כל תולדות חייה. אי אפשר לדעת כלום בוודאות.

ההתאבדות של מירב מזעזעת, כי היא מוכיחה עד כמה הכל נעוץ בחוויה הסובייקטיבית שלנו, עד כמה אנחנו בונים עולמות קיימים-לא-קיימים ונסגרים בתוכם, עד כמה הארועים בעולם המציאותי, שוליים ככל שיהיו, יכולים לגרום לכדור שלג שמוליך להתאבדות. אלוהים, היא התאבדה בגלל בלוג! טוב, היא חולת נפש ואנחנו לא. אבל מצד שני, תודי טלי- כמה פעמים מאז שמירב צלבה אותך שחזרת את המילים הלועגות שלה שוב ושוב בראש, עד שהן הצטברו למראה מפלצתית שלך כלפי עצמך, מראה שגרמה לך לשנוא את עצמך? אבל זה רק בלוג, לא? או שאין כל קשר בין החוויה הממשית במציאות לבין האופן שכל אחד מאיתנו תופש אותה, אם או בלי הפרעה נפשית?

רע לי וכואב לי, למרות שאני יודעת - לא חושבת, יודעת - שאיש לא יכול היה למנוע את המוות הזה, שאם הוא לא היה קורה עכשיו הוא היה נולד כתוצאה מאירוע דומה אחר. ועדיין. לא אהבתי את מירב, אבל היא היתה מהפנטת, בוהקת, חיה להפליא ובאופן מרגיז ומעורר.

שמרי נפשך.

(עוד על מירב: אנטונן, מורן, נטע, שרית, אנת'יאה, שקדיה, שלומית.)