שנים לפני המבט ההוא לאחור

המלח כבר אכל את אשת לוט

כמו מגפה. העורקים נסתמו בהדרגה.

היא ידעה, אבל לא אמרה לו דבר.

כשהביט בה לפעמים, ראתה בו מלח. היה

מלח בכל, גרגר על גרגר, כמו אבק לא נראה.

היא ולוט אהבו את המלח מבלי להודות-

תמיד בכל כפית סוכר בוזקים כמה גרגירים מלוחים, כמעט לא

מורגש, מאכילים בעדינות. עד שהעורקים נפרצים והדם יבש.

עכשיו הכל קורס. העיר מטר של אש. הבית גופרית.

לוט רץ בלי נשימה, ידו בידה. לא עוזב.

היא משירה מעליה את היד הגדומה, המסוידת. שתהיה לו מזכרת.

הנה היא שולחת מבט לאחור. כבר המלח

חודר ללב, לריאות, ושורף. לוט לא יודע.

במבט לאחור היא רוצה לנצור את הרגע ההוא

בו חשבה פעם שיש בהם

רק סוכר.

("מלח" הוא האפילוג במחזה שנכתב עכשיו, שטיוטה ראשונית שלו הועלתה כאן לא מזמן. אני לא מלנקקת לשם, כי מאז כבר זרמה הרבה ג'יפה בירקון, ונעשו שינויים מפליגים. בקרוב יתפרסם כאן דראפט סופי לעיונכם)