המחזה החדש שלי. קריאה מהנה.

 

 

פרולוג

(כמעט חושך על הבמה. פסאדה- זוג דמויות רץ במקום- פניהם לקהל, בלי להתקדם- יד ביד,  VOICE OVER של גבר, אולי זקן)

 

הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל-הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה. וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ  מֵאֵת יְהוָה מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח. 

 

(חושך מהיר)

 

מלח

(ייצוג כלשהו של בית, "כל העולם ספה". נכנסים. מלכתחילה יוצרים רושם של זוג נשוי ותיק. ביניהם טינה עתיקה כבושה, מאמץ עילאי לנחמדות)

 

הוא:      לא האמנו להם לרגע.

היא:      הם בעצמם לא האמינו לעצמם.

הוא:      כמעט צחקו באמצע, ראית?

היא:      והסוף בכלל היה בלתי נסבל.

הוא:      בלי טיפת אמת, בלי רגש.

היא:      פינטר היה מזדעזע.

הוא:      פשוט בושה לתיאטרון, זה מה שזה היה.

היא:      בהתחלה זה דווקא נראה ממש מבטיח.

הוא:      מבטיח, אין מה להגיד.

היא:      אבל פתאום כל כך היה מגעיל הכל, כל כך מגעיל.

הוא:      רצינו (על עצמו) לצאת באמצע. אבל אנחנו (עליה) לא הסכמנו.

היא:      כי היה כל כך מבטיח.

הוא:      ופתאום לא היה.

היא:      פתאום נהיה רע.

הוא:      רגע אחד טוב, ורגע אחר כך

היא:      מתי היה הרגע שפתאום היה מטוב ל ?

הוא:      לא יכולים לשים על זה את האצבע.

היא:      חייב להיות הרגע. הרי הכל זה רגעים. חייב להיות הרגע האחד הזה

הוא:      תמיד אנחנו חופרים בזה, כמה אפשר לשמוע (עליה).

היא:      סליחה שזה מעניין אותנו. (עליה)

הוא:      די, בסך הכל היה ערב נחמד.

היא:      היה יום נחמד.

הוא:      כן, מאוד נחמד.

היא:      תודה.

הוא:      כן, תודה.

 

(פאוזה)

 

היא:      אנחנו עייפים.

הוא:      עוד מוקדם.

היא:      מרגיש מאוחר.

הוא:      עוד אפשר

היא:      כן, אפשר.

הוא:      עכשיו?

היא:      רגע.

 

(שניהם מפנים גב זה לזה, פתאום מתרגשים מאוד, מסתדרים- בגדים, שיער, יציבה, מתייפים. ידיים זוחלות באיטיות זה לעבר זו, מגששות, וכשנפגשות מסתובבים בהדרגה שוב זה לעבר זו)

 

הוא:      את פשוט מדהימה.

היא:      אני קצת מתרגשת.

הוא:      מה זה שווה אם לא מתרגשים.

היא:      התגעגעתי.

הוא:      כמעט השתגעתי.

היא:      הבית הזה מספיק גדול בשביל שתגור כאן, אתה יודע.

הוא:      את יודעת שאני לא יכול לעזוב אותה.

היא:      אני הייתי מוכנה לעזוב אותו בשבילך.

הוא:      אבל את לא עושה את זה.

היא:      אני, אתה, אני, די!

הוא:      די. אין אני ואתה. יש רק "אנחנו".

היא:      (נפעמת) אף פעם לא היה לי "אנחנו".

הוא:      (מתקן) לנו. אף פעם לא היה לנו.

 

(מתנשקים ממושכות)

 

היא:      (מתנתקת) מספיק.

הוא:      מה עשינו?

היא:      כמה אפשר?

הוא:      מה אנחנו רוצים עכשיו?

היא:      השלמתי כבר עם הבגידה שלך. מילא.

הוא:      שלנו. הבגידה שלנו.

היא:      די. שלנו, אנחנו. שלך! הבגידה שלך.

הוא:      שלי, נו, ומה עכשיו?

היא:      אבל מה שרוצח אותי-

הוא:      דרמה, דרמה, דרמה.

היא:      למה אתה חייב להיות כל כך-

הוא:      מה?

היא:      מאושר!

הוא:      מאושר?!

היא:      למה כל כך טוב לך פתאום?

הוא:      למה טוב לי? ולך לא טוב?

היא:      כן, אבל-

הוא:      אבל מה?

היא:      לראות שכל כך מצאת את עצמך בתוך זה-

הוא:      את חולה.

היא:      לראות אותך כל כך חי-

הוא:      נו?

היא:      זה הורג אותי.

 

(פאוזה)

 

היא:      סליחה.

הוא:      שוב עשית את זה.

היא:      סליחה. סליחה.

הוא:      די, בסדר.

היא:      אני חושבת יותר מדי?

הוא:      את הורסת אותנו.

היא:      רק מנסה להציל מה שנשאר.

הוא:      להציל ממה? אנחנו בסדר. הכל בראש.

היא:      מה זה ה"אנחנו" הזה?

הוא:      (אחרי שתיקה המומה) מדברת על בגידה? זאת בגידה.

היא:      לרצות אויר? אתה מונע ממני אויר.

הוא:      את רוצה אויר בלעדי. אין בי כלום בלעדיך.

היא:      כלום.

הוא:      אויר אפשר ביחד, לא צריך לבד.

היא:      (בהשלמה) אי אפשר לבד. אין לי אף אחד חוץ ממך.

הוא:      לי אין אף אחת חוץ ממך.

היא:      אני יודעת. (פאוזה) שקרן!

הוא:      זה לא נחשב.

היא:      זה? זה הכי נחשב.

הוא:      אל תיתממי. צבועה. חולה.

היא:      חולה כי אני רוצה את בעלי רק לעצמי?

הוא:      טוב, אז תשכחי מזה. נגמר!

 

(פאוזה)

 

היא:      (בטון אחר, נסיון פיוס) מה עשית בלעדיי היום?

הוא:      על מה את מדברת? (או: על מה אנחנו מדברים?)

היא:      היום. בלעדי. מה עשית.

הוא:      לא זזת ממני לרגע. (או: לא זזנו מאיתנו לרגע.)

היא:      בלעדי!

הוא:      בלעדייך? (מבט, שינוי טון) היה לי לבד. לא יכולתי לנשום. את?

היא:      גם. (פאוזה) אני ובעלי הלכנו היום לתיאטרון.

הוא:      גם אנחנו. (מגניבים מבט, וכמו בקסם נמשכים זה לזו למגע)

היא:      היה מאכזב. סתם.

הוא:      לא האמנתי להם לרגע.

היא:      התחיל מבטיח, ופתאום-

הוא:      פתאום נהיה רע.

היא:      רגע אחד טוב הכל טוב, ורגע אחר כך-

הוא:      (קוטע, בהול) אחר כך הייתה הפסקה.

היא:      ראיתי אותך בהפסקה, במסדרון.

הוא:      כמעט התנפלתי עליך.

היא:      מול אשתך? (מתרפקת)

הוא:      שתלך לעזאזל אשתי.

 

(היא מרפה ממנו, פגועה)

 

היא:      די, זה כואב.

הוא:      אני מבקש סליחה. אנחנו סולחים?

היא:      (עולצת מדי) מה אכפת לי? אנחנו אפילו לא מכירות!

 

(מתנשקים. היא מתנתקת)

 

היא:      רגע.

הוא:      לאן נעלמת?

היא:      היה רגע, נכון? חייב להיות רגע.

הוא:      תחזרי, נעלמת.

היא:      איבדתי את הרגע ההוא.

הוא:      לא שוב.

היא:      אני מוכרחה להבין מתי זה היה.

הוא:      אין לנו הרבה זמן, בעלך בדרך, אשתי-

היא:      היה כל כך מבטיח, והתחיל, מצחיק, ויפה, ופתאום

הוא:      את הורסת הכל.

היא:      פתאום ממש לא יפה-

הוא:      הרסת.

היא:      רק ניסיתי להבין.

הוא:      היית כל כך מדהימה בהתחלה. הרסת.

היא:      סליחה. סליחה.

הוא:      כל הזמן מסתכלת אחורה. תיזהרי.

היא:      אתה מאיים?

הוא:      לא. (פאוזה) כמו ההיא בסיפור.

היא:      מי?

הוא:      ההיא שהסתכלה אחורה.

היא:      אשת לוט.

הוא:      כן. הסתכלה, והופ, מלח. טיפשה.

היא:      התחתנה עם הצדיק היחיד בסדום. באמת טיפשה.

הוא:      (צוחק) למה?

היא:      איזה עונש זה.

 

 (פאוזה)

 

היא:      מותר שנפסיק?

הוא:      נפסיק? סוף סוף טוב.

היא:      מתחרטת. רע לי כשאנחנו ככה.

הוא:      סוף סוף אנחנו ביחד.

היא:      ביחד, אבל לא אנחנו. רק רואים מבחוץ. יש לזה טעם מגעיל. נחמץ הלב.

הוא:      כל זה היה רעיון שלך.

היא:      אני יודעת.

הוא:      זה היה רעיון טוב.

היא:      אני לא יכולה יותר.

הוא:      זה היה רעיון מצוין!

היא:      זה יצא משליטה.

הוא:      לא. אני אוהב אותך כמו פעם.

היא:      יצאנו משליטה.

הוא:      הכל בראש שלך. שלנו.

היא:      אתה בוגד בי כל הזמן.

הוא:      זה לא אני.

היא:      אתה בוגד בי מול העיניים שלי!

הוא:      זאת לא את.

היא:      אני אפילו לא יכולה לעצום עיניים.

הוא:      זה היה רעיון שלך.

היא:      אבל דמיינתי אותנו אחרת.

הוא:      אחרת? עוד יותר?!

היא:      אולי חשבתי, הנה אני מצליחה לראות אותך. לא, לראות את עצמי. כבר שנים שלא השתקפתי בראי. שמת לב? לא שמת לב. נדמה לי שהשמנתי. לא, רזיתי. רזינו.

(שתיקה. צוחקת באין-אונים)

איבדתי את קנה המידה שלי.

(שתיקה)

ואת המבט. נדמה לי שהמבט שלי יכול להרוג. להקפיא, כמו אבן. אבל מאחורי הקיר של העין אין שם כלום. חלול. כאילו נגנב ולא שמתי לב.

(מחכה לתגובה. שתיקה)

אם היית רואה אותי אולי היית מבין.

הוא:      אני רואה אותך.

היא:      אותי אתה אף פעם לא רואה. רק "אותנו".

הוא:      אותך. כל יום את כמו נכה, ואז מתחילים, ופתאום את הולכת. רצה!

היא:      בורחת.

הוא:      כשאנחנו ככה, אני אוהב אותך. אז אני אוהב להסתכל לך בעיניים.

היא:      רק אז אתה מסוגל להסתכל לי בעיניים בלי להרוג אותי.

הוא:      כי פעם הבטחת לי אושר גדול.

היא:      זה לא היית אתה. זו לא הייתי אני.

הוא:      איפה היינו?  

היא:      בהשתקפות של העין. נבלענו עמוק.

הוא:      ככה זה כששניים.

היא:      ככה זה.

הוא:      את לא קורבן. את אהובתי. אשתי. תמיד תהיה אהבה.

היא:      אבל צריך גם חיבה. נבלעה, החיבה. מזמן.

 

(שתיקה)

 

הוא:      מתי?

היא:      מה?

הוא:      מתי נבלעה?

היא:      לא מוצאת את הרגע המדויק.

הוא:      חייב להיות.

 

(פאוזה)

 

הוא:      טוב לנו?

היא:      היה. נדמה לי שהיה.

 

(שתיקה)

 

היא:      ההצגה באמת טיפשית מאוד. סתם.

הוא:      לא סתם. רצינו, רצית לזכור איך היה טוב. נזכרת?

היא:      אולי נזכרתי שלא היה באמת.

הוא:      כמה את רעה.

היא:      אני רעה. אני מפלצת. אני יודעת. (פאוזה) אני עייפה. אתה רעב מדי, ואין לי במה להאכיל אותך יותר.

הוא:      עזבי אותי. את משוחררת. את כלום בלעדי.

היא:      נכון.

הוא:      את משוחררת. אני שבר כלי. טוב לך עכשיו?

היא:      איך יהיה לי? אהובי. אחי. ילד שלי. ילד רעב שלי. אתה נושם לי בפנים. צימחת בי גוף. לא יהיה לי טוב.

הוא:      אני שמח. הייתי מציע לך מזכרת, אבל לקחת כבר כל מה שאפשר.

היא:      חוץ מההשתקפות שלי, גנב.

 

(פאוזה. שבורים ומרוסקים. נסיון אחרון למשחק)

 

הוא:      נפרדתי ממנה. ממש עכשיו.

היא:      (אחרי שתיקה. מחליטה לשתף פעולה עם המשחק) גם אני. לא האמנתי שזה יבוא.

הוא:      זה היה בלתי נמנע. אני אוהב אותך.

היא:      (המגע הולך ונהיה יותר אינטימי, קרוב ומלא שמחה) תחיה איתי. מבטיח?

הוא:      מבטיח.

היא:      כמו שאנחנו עכשיו?

הוא:      כמו עכשיו. אנחנו.

היא:      אני רואה את עצמי בעיניים שלך. טובעת.

הוא:      זה בתוך זו בתוך זה.

היא:      ונוכל לנוח? כל יום כמו היום?

הוא:      כל יום שיבוא עלינו. לא יכול להשתנות.

 

(חיבוק ארוך וטוב לו. אושר גדול וחדור כנות. בהדרגה החיבוק הופך למכאניזם קר, כאילו שתי יישויות נפרדות מחבקות את עצמן דרך האחר, כיד הדמיון של הבמאי )

 

היא:      ההצגה ההיא.

הוא:      לא האמנו להם לרגע.

היא:      הם בעצמם לא האמינו לעצמם.

הוא:      כמעט צחקו באמצע, ראית?

היא:      והסוף בכלל היה בלתי נסבל.

הוא:      בלי טיפת אמת, בלי רגש.

היא:      פינטר היה מזדעזע.

הוא:      פשוט בושה לתיאטרון, זה מה שזה היה.

היא:      בהתחלה זה דווקא נראה ממש מבטיח.

הוא:      מבטיח, אין מה להגיד.

היא:      אבל פתאום כל כך היה מגעיל הכל, כל כך מגעיל.

הוא:      רצינו לצאת באמצע. אבל אנחנו לא הסכמנו.

היא:      כי היה כל כך מבטיח.

הוא:      ופתאום לא היה.

היא:      פתאום נהיה רע.

הוא:      רגע אחד טוב, ורגע אחר כך

היא:      מתי היה הרגע שפתאום היה מטוב ל ?

הוא:      אי אפשר לשים על זה את האצבע.

היא:      חייב להיות הרגע. הרי הכל זה רגעים. חייב להיות הרגע האחד הזה

 

(חושך פתאומי)

 

אפילוג

(כמעט חושך. פסאדות- אותו זוג רץ מהפרולוג, רק בתמונה הפוכה- עכשיו הם עם הגב לקהל. VOICE OVER של אשה, אולי זקנה)

 

שנים לפני המבט ההוא לאחור

המלח כבר אכל את אשת לוט

כמו מגפה. העורקים נסתמו בהדרגה.

היא ידעה, אבל לא אמרה לו דבר.

 

כשהביט בה לפעמים, ראתה בו מלח. היה

מלח בכל, גרגר על גרגר, כמו אבק לא נראה.

היא ולוט אהבו את המלח מבלי להודות-

תמיד בכל כפית סוכר בוזקים כמה גרגירים מלוחים, כמעט לא

מורגש, מאכילים בעדינות. עד שהעורקים נפרצים והדם יבש.

 

עכשיו הכל קורס. העיר מטר של אש. הבית גופרית.

לוט רץ בלי נשימה, ידו בידה. לא עוזב.

היא משירה מעליה את היד הגדומה, המסוידת. שתהיה לו מזכרת.

 

הנה היא שולחת מבט לאחור. כבר המלח

חודר ללב, לריאות, ושורף. לוט לא יודע.

במבט לאחור היא רוצה לנצור את הרגע ההוא

בו חשבה פעם שיש בהם

רק סוכר.

 

(חושך פתאומי)

 

-סוף-

 

 

 

-כל הזכויות שמורות-