הציעו לי נישואין אחרי חודש של היכרות. הסכמתי בלי למצמץ.

לעומת זאת, כבר חצי שנה אני מחליפה נושאים לתזה, מתייסרת ומתייאשת ואוכלת חצץ, ולא מצליחה להתחייב לכותרת. כותרת!

(מי האנשים האלה מהפקולטה שלוחצים עלי לעשות דוקטורט. איפה אני ואיפה דוקטורט! אפילו תזה שוברת אותי בקלות. ולא עוזר שכל הזמן מפמפמים לי ש"תזה זה כלום, גומרים הולכים". כולם כבר מזמן הגישו הצעות מחקר, והתזה של כולם בשלבי עריכה, גם אנשים שקשה לי להעריך את היכולות שלהם, ורק אני פעמיים בשבוע מחליפה נושאים ולא נוח לי עם כלום. לא נוח. מעיק עלי הנטל הזה.)

ואחרי כל ההסמקה המתבקשת (לא אכחיש שהייתה), זה (למטה למטה) דווקא עוד יסתבר כדבר האחרון שאני צריכה. נעים מאוד, אני ט. רבן, הידועה גם כ"זאת שמתחילה דברים כשהיא נהנית מהם, מקבלת קצת הכרה ואז משתעבדת לאגוטריפ והופכת לשפחת תשומת לב". בקיצור, עדיף שלא.

אני חייבת מיילים לכמה מכם, אני יודעת, אבל זה ייאלץ להידחות למחר, מתפוצץ לי הראש והידיים שלי מאובנות מדלקת בשרירים (הצדדים השליליים של העבודה בגלידריה). זה המקסימום שיכולתי להקליד כרגע. סליחה.

טיפשי הפוסט, אני יודעת. זה מה יש.