בהמשך לפוסט הקודם, התבחבשויות התזה האינסופיות, אני צריכה לחזור להתחלה, להבין מאיפה הגיעה ההתאהבות שלי בצ'כוב.

הרומן הגדול שלי עם "שלוש אחיות" של אנטון התחיל בעצם בגלל סוליוני.

למי שלא זוכר, זה לא מפתיע. סוליוני הוא דמות שולית מאוד במחזה, ורק בסוף הוא בעצם לוקח פיקוד על העלילה, בדו-קרב שבו הוא רוצח את טוזנבך. סוליוני הוא קצין מתוסכל, מרגיז, חסר טאקט, מעצבן עד אין סוף. מתעב כל אדם כמעט, הפכפך, אלים, שנון ונוירוטי. הוא נמצא על הבמה ברקע, לעתים רחוקות בלבד, וגם אז הוא רק עסוק בלעצבן את כולם. דמות משנית בהחלט, לפחות לכאורה.

הוא הטריד אותי כבר מהקריאה הראשונה, אי-שם בתחילת התיכון. משהו נראה לי בו מוזר, לא פתור. למה לעזאזל צ'כוב כותב אותו? ולמה ככה?

קראתי שוב ושוב, עקבתי אחרי כל מילה או הוראת במה שקשורה לסוליוני.

מצאתי דפוס חוזר. כאילו גימיק קומי של צ'כוב, אבל מטריד, כפייתי:

בכל פעם שסוליוני על הבמה, מצוין בהוראת במה שהוא שולף מי-בושם, מזליף על כפות הידיים ומשפשף. זה הכל, שוב ושוב, מוטיב.

ניסיתי לדמיין את זה. תנועת הזילוף והשפשוף הצטיירה לי ככפייתית, חדורת מרץ מוזר, עצבני. נוירוטי.

ככה לאורך כל המחזה, כמעט עד הסוף.

ואז, ממש לפני שהכל מתמוטט, רגע לפני שהוא יוצא לדו-קרב שבו טוזנבך ייהרג על ידו, הוא שוב על הבמה, ושוב מזליף וטופח על הידיים. אבל אז הוא אומר משפט צלול אחד- בשקט, רק לעצמו:

"הריח של המוות לא מרפה מהידיים".

טראח. פתאום הבנתי הכל. סוליוני הוא לא דמות. הוא המוות. כל השנים האלה הגוויה הזאת הילכה בין הדמויות, מרקיבה ומפזרת את ריח המוות בחלל בית משפחת פרוזורוב, ואף אחד לא ידע. הוא היה מרגיז, הוא טלטל והציק לכולם, אבל באופן לא אנושי- אלא שרירותי לגמרי, נטול מניע. בלי סיבה. אקראי לחלוטין וחסר רגש. כמו הדמות האלגורית של המוות בתיאטרון ימי-הביניים, אבל מתוחכם בהרבה- כי כאן אין לקהל או לדמויות מערכת סימני זיהוי למוות. המוות סמוי, נסתר, מוסווה, מוליך שולל את הדמויות שבטוחות שבבית שלהן יש רק חיים, אין סכנת ריקבון.

"הריח של המוות לא מרפה מהידיים", בתוספת הזלפת הבושם. מאיפה צ'כוב לקח את זה? כמובן, זה ציטוט ישיר מליידי מקבת. רגע לפני שהליידי מתאבדת, היא כבר אבדה את שפיותה, מתהלכת סהרורית בלילה, ומשפשפת את ידיה: "נשאר כאן כתם. צא, כתם רע. צא כבר, אני אומרת" ובהמשך: "כל בשמי ערב לא יצליחו לטהר את היד הקטנה הזאת". כשהיא מתכוונת, כמובן, לכתם הדם (המטאפורי) שדבק בה אחרי רצח המלך דנקן.

ואז אני הולכת למכתבים של צ'כוב, לחפש עוד רמזים. ערב הבכורה של "שלוש אחיות" בבימוי סטאניסלבסקי בתיאטרון המוסקבאי, צ'כוב כותב לשחקנית שמשחקת את נטשה, אותה נטשה מעוררת גועל שמשתלטת על הבית בסוף המחזה. במכתב הוא מבקש ממנה ללכת באמצע הלילה עם הנר בבית החשוך "אה-לה ליידי מקבת". שוב ליידי מקבת. איזה משולש יפהפה ומלא רגישות נוצר כאן: ליידי מקבת-סוליוני-נטשה. שלושה פנים לדמותו של המוות, במחזה שלכאורה הוא כל כך יומיומי, "ריאליסטי". שטות מוחלטת. מתחת לפני השטח, אנחנו עוסקים כאן במלחמה מרה על הנפש, במתים-חיים. מתחת למסווה השעמום יש אימה גדולה. רק אז התחלתי להבין על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צ'כוב.

ואז התחיל להתגלגל אצלי בראש הרעיון הטרי (בינתיים, עד שאני אתקפל) של התזה: פענוח הדרמה של צ'כוב ככתב חידה. על כך בהמשך.