אני עדיין לא יודעת אם שלחו אותי לראות את "האב" של סטרינדברג, ההפקה החדשה בקאמרי, לצרכי ביקורת או סתם צ'ופר מהעבודה, אז אני לא אעסוק כאן בהצגה עצמה (מלבד המלצה חמה, לכו לראות). אבל היו כמה רגעים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר היום. ולא רק במסגרת ההצגה עצמה.

בעיצומו של המאבק ביניהם, לאורה (שרה פון שוורצה) פתאום רואה שהיא הביאה את בעלה, אדולף (גיל פרנק) לידי בכי. פתאום גוש האבן הזה מתרכך, והיא כמעט מתמוגגת מחמלה. אבל כשהוא מתחיל לגלות כלפיה סימנים של תשוקה, היא נרתעת. אז היא גם מסבירה: היא אוהבת את בעלה כאמא שאוהבת את בנה. אבל כשהוא מבקש את המגע שלה כמאהבת, היא מרגישה אשמה וגועל.

ואז הסיפור הידוע, היא מדרדרת אותו במניפולציות שונות עד לשגעון, שבשיאו הוא מקבל שבץ. כך זה מסתיים.

ביציאה, אחרי שתיקה ארוכה, אמא שלי ממלמלת בשקט- "אם נשים יצטרכו לבחור אם לאהוב את הבעלים שלהן כאמהות או כמאהבות, באופן אינסטינקטיבי מוחלט הן יבחרו באמהות".

המשפט האחרון שהיא אמרה בנושא, היה המשפט הבא-

"המחזה הזה הוא לא רק טרגדיה של הגבר. זו גם טרגדיה של האשה, כי ברור שעכשיו, אחרי השבץ, כשהיא תצטרך להחליף לבעלה חיתולים כל חייו והוא לא יוכל לדבר ויהיה זקוק לה, היא תאהב אותו כמו שהיא לא אהבה אותו מעולם כבעל. זו הטרגדיה".