וּמֵרֹב שֶׁאֹהַב אוֹתוֹ לֹא אוּכַל לוֹמַר לוֹ.

וְהחַיִּים יַעֲבְרוּ כְּמוֹ חוֹל תּוֹבְעָנִי

כְּשֶׁלַּיְלָה סוֹגֵר שָׁעוֹן מְעוֹרֵר מִזְּרִיחָה

לִזְריחָה וַאֲנִי יְשֵׁנָה

בִּתְנוּחַת עֻבָּר קָפוּא נוֹעָד לִגְדוֹלוֹת  

תְּמִימוּתִי תִּהְיֶה מִמֶּנוּ וָהָלְאָה (זֶה לֹא

הוּא זֶה אֲנִי)

אוֹמֶרֶת תָּמִיד מִלִּים

רַק בַּחֹשֶךְ, רַק עַל

הַנְּיָר.

לִכְאוֹרָה חֶטְא חֲמָמָה, אָבָל

לֹא.  

גַם מִשּׁוּלַיִם שֶׁל נְיָר אֶפְשָׁר לְהֵחַתֵךְ.

.....

כתבתי את השיר הזה עוד בתיכון, מזמן, לפני כעשר שנים. הוא נכתב על תום, אחד שלמד איתי בשכבה שאהבתי נורא. לא היה לי אומץ לדבר עלינו, אבל הכמיהה אליו הייתה חריפה, היו תקופות שאפילו בלתי נסבלת, מנטרלת תפקוד. בדיעבד הסתבר שגם הוא. וככה, אהבה בעליות וירידות, ארבע שנים של ציפיה. איזה טיפשים היינו.

.....

כיתה י', הטיול השנתי. כל השכבה בשדה בוקר. אני במצב רוח שמח במיוחד, מרגישה שהכל מזמין ופתוח בשבילי. זה ערב חורפי וקר. אני קצת משתוללת, צחקנית, מכירה אנשים חדשים בשכבה, מצב הרוח שלי מקסים אותם. אחד השקטים נשבה, נפתח אלי. נער יפהפה, מופנם. אני מרגישה שהוא תולה בי עיניים נוצצות כשאני לא מסתכלת. הביישנות שלו מתפוגגת רק איתי. בלי תכנון אנחנו מרגישים מוכרחים לצאת קצת לנשום, לטייל, החדר צפוף לנו. צוחקים כל הדרך בחורשה. הולכים לאט, מתקרבים. יש עקצוץ קטן של ריחוף תזזיתי בכפות הרגליים. משתרר שקט. אנחנו רציניים עכשיו, הוא מנשק אותי בכנות מפתיעה. הטיול נגמר ואנחנו חוזרים מהחורשה. למחרת אנחנו מבועתים, מתעלמים זה מזו, מרגישים רע.

.....

היינו מבוהלים כנראה לגמרי. מהבוקר שלמחרת פתאום השתנתה הדינמיקה, היינו זרים, התעלמנו. פחדנו שאנחנו שונים מדי, שחוץ ממשיכה לא מחבר בינינו כלום. ובד בבד היה הרבה כעס פנימי ותחושת טעות. אני עושה טעות. אבל משהו רע מנע ממני ללכת ולחבק אותו כמו שרציתי.

השנים עברו, כל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר, בין כה מעולם לא היינו חברים קרובים. הייתה לו חברה, לי היו הרבה חברים, וגם חתונה. לא יצא לנו להיפגש באמצע. אחרי כמה שנים, כבר לא יצא לנו להיפגש בכלל. נתק.

.....

משהו מתחושת ההחמצה נשאר באוויר עוד שנים אחר כך, לפעמים זה נסוג, לפעמים צף ועולה. תשע שנים אחרי אותו ערב, לפני שנה, תום אמר שהוא חיכה לי. מאז אנחנו עסוקים בסגירת מעגל.

.....

הייתי מרוסקת אחרי הגירושים, פצועה לגמרי. ידעתי שהוא אוהב אותי עד כלות, אהבה עצומה באמת, אבל לא נתתי בו אמון מלא. חשדתי בבני אדם, בעיקר כאלה שמוכנים להישבע באהבה שלהם כלפי. הייתי בטוחה שיהיה לזה סוף ודאי, שאנחנו זמניים בלבד, שזוגיות היא אסון. אבל בהדרגה זה צמח למימדי הנשמה שלי, ואני אפילו לא הרגשתי מתי.

.....

טָלִיטוּל טָלִיבָּן טוּל טוּלִי טוּלְטוּל טוּלְטוּלוֹנִיתָה חָפְּשוּל חָפְּשְ חָפְּשוּלִינִיָה חָפְּשוּלָה מִתְחָפְּשֶלֶת מִתְחָפְּשֶלוּנִית מִתְפָּנְגֶ'קֶת מְפּוּנְגֶ'קֶת בּוּז'וּל בּוּז'וּלָה בּוּזוּלָה בּוּזוּלִינָה בּוּזָה בָּזְבּוּזָה פָּרְצוּפָה פָּרְצוּפְלוּגָה פָּרְצוּפְלוּנִיָה מִתְפָּרְצֶפֶת פָּצְקוּלָה פָּצְקְ פָּצְקוּלִינָה נָשְקָנִיתָה נָשְקָנוּלָה חָבְּקָנִיתָה חָבְּקָנוּלָה אָהָבְנוּלָה אַהָבְנוּלִינָה מִתְאַהָבְנוּלָה עָייפְנוּלָה עָייפְנוּלִית גוּז'וֹן גוּז'וּלָה גוּזִ'ית חָמוּדְנוּלָה חָמְדוּלִית חָמְדוּלִילָה, נעים מאוד (מאוד)

ומפליא איך הידיים שלו צמחו בדיוק לצורה המתאימה ביותר לאסוף את הגוף שלי אליו, לקרב בלי ללחוץ, לתאם נשימות מבלי משים. 

.....

ביום ההולדת שלי הוא לקח אותי לשדה בוקר, שוב, עשר וחצי שנים אחרי אותו לילה אינטימי שבו התוודענו. הוא הושיב אותי על שפת הצוק, ביקש סליחה, והלך. חזר עם גיטרה. הוא הזכיר לי שאמרתי פעם בצחוק שהיה נחמד אם מישהו היה לומד בשבילי לנגן על גיטרה, ואמר שלמחרת הוא התחיל ללמוד בסתר. האיש הכי לא מוזיקלי בעולם לומד גיטרה בסתר כבר שלושה חודשים, כדי לנגן לי ביום ההולדת הצעת נישואין.

ואני, שהתגרשתי לפני שנתיים והתרסקתי לחתיכות קטנות, שלפני שנה לא האמנתי שאי-פעם ארצה להתחייב, הבנתי שטעיתי. ואני אוהבת אותו, אבל יותר מהכל, כשאני איתו אני אוהבת את עצמי. וכל מי שמכיר אותי יודע שזה הישג לגמרי לא מבוטל.

ועכשיו, לא בעיוורון, עם חרדה לא קטנה, אבל בתחושת שקט נפשי ונכונות נדירה, אני מתחתנת.