למען האמת, אני ריקה ממילים בזמן האחרון. אני לא מסוגלת להתבטא פוליטית באופן רהוט ואינטליגנטי כמו בלוגרים אחרים שאני מעריכה, כמו עמוס, שקדיה, סימפוניה ועוד, אבל רע לי מאוד ואני לחוצה אימים.

תום התגייס למילואים בצו 8 לפני שלושה שבועות, חצי שעה לפני הצעת הנישואין. הוא כבר היה בצבא אחרי ארבע שעות, ומאז אני חיה במתח (לא כי הוא בחזית, הוא לא, אבל האחריות שלו עצומה ואני גם יצור מתגעגע מטבעי).

כמות העבודה העצומה לא נותנת לי מנוח לרגע. ויש לי גם סיוטים.

אחי הקטן, מפקד טנק, כבר איבד שלושה חברים טובים בשבוע האחרון. שלוש פעמים הוא היה מנושאי הארון בשבוע אחד. בגיל עשרים, בשבוע אחד, הילד עבר יותר ממה שאנשים עוברים במשך שנים. מאז הוא בקושי מדבר, ורק עסוק בלהרגיש זוועה על שהוא מפקד קורס בעורף כשחברים שלו מתים, ומתפלל שישלחו אותו גם. והקטן ביותר התגייס לפני שבועיים. לא זמן טוב להורים שלי.

וגם הטוקבקים הימניים רוויי השנאה מפחידים אותי נורא. כמו שסימפוניה אמרה ובצדק, כמה שזה מפחיד שבתחילת המשפט מישהו טוען בשם ההגנה על חיי, ובסוף המשפט הוא מאחל לי למות.

ובין לבין, אני מרגישה לפעמים צורך לבקש סליחה על כך שלרגעים אני ממש מאושרת מהעתיד שאני רוקמת לעצמי ולתום.

 וסליחה על הפוסט המטופש. כמו שאמרתי, אני מרוקנת ממילים.