טעיתי, התבלבלתי, מסתבר באיחור. כל הנחמה הזאת של "נפש תאומה" היא בעצם מסווה למשהו נורא בהרבה, לפלישה, לבולענות. להרגיש את האחר עד קצות העורקים זה דבר שאולי מריח מרומנטיקה. בפועל זה אקט אנטי-רומנטי, אנטי-זוגי, ובטח שלא מאהבת גבר לאישה. להרגיש מישהו ברמה כזאת, לאבד על עצמך שליטה, להיות נתון לחלוטין לחסדי מצב הרוח ההפכפך של האחר זה מצב הגיוני רק כשמדובר בהורה וילד קטן, בגיל ההוא שבו בטוחים שאני זה העולם, ושהעולם חייב להיות כפוף לצרכים שלי. במצב של הורה וילד, בגיל מאוד מסוים, זה סביר ואפילו הכרחי. אבל בין אוהבים זו סכנת חיים של ממש. פעם הייתי בטוחה שאני מרגישה את האחר צומח לי בבטן כמו ילד שלי, ואהבתי כמו אמא את בנה. היום מתברר שמה שמתפשט לי בבטן הוא כנראה גידול ממאיר, ומכלה את כולי, שואב אותי לתוך אין-האישיות הזה שלי. האבל על הניתוק כואב לי כל כך, כאילו אני חותכת אותו ממני לאט לאט. אבל אין אפשרות לשינוי, אני מבינה את זה עכשיו. לא משנה מה אבחר, אני מפסידה מכל הכיוונים. אם אבחר להישאר, אני גוזרת ויתור מוחלט על עצמי, כל כולי מוקדשת לו, לא מקבלת דבר בתמורה מלבד כעס והאשמה. אם אחליט ללכת, אני מאבדת אותו, שאני אוהבת, שאני זוכרת לו חסד חיים. שינוי הוא לא מצב אפשרי. כל ביקורת נהדפת בחבטה אדירה. כשלון מכל הכיוונים.