הוא מדבר, ומונולוגים שלמים רצים לי בראש, אלפי אסוציאציות שזורקות אותי לכיוונים מכוערים. אבל כשהוא שואל אותי על מה אני חושבת לא יוצאת אף מילה. אני שוכבת שם, סוגרת את השפתיים בכל הכוח שעה ארוכה, ובינתיים המוח רץ. אני לא מצליחה להוציא אפילו מילה אחת, רק בכי שמחניק לי בגרון. כזו אני ואני שונאת שאני כזו. תגידי כבר משהו, כל דבר. אף מילה. ובפנים צרחות ובליל לא מובן ולא הגיוני של כעס עצמי, תשוקה, געגועים איומים לזה שלא ישוב ובעיקר פחד. היום חותמים על חוזה.

אני מפחדת מפרק ב', אני מצליחה לומר לו בשקט, והסכר נפרץ מהעינים.