מהם הקולות שעולים מתוך קולות חדשים בדרמה הישראלית, קובץ של אחד-עשר מחזות פרי-עטם של מחזאים צעירים, שיצא לאחרונה בעריכתו של פרופ' שמעון לוי? האם ניתן, והאם בכלל צריך, לזהות כאן קול אחיד, חזק וברור, קוים מובהקים לדמותו של הדור החדש במחזאות הישראלית? האומנם המכנה המשותף היחיד בין המחזאים נובע מהעובדה שרובם ככולם לא זכו עדיין, או כלל לא שואפים, לדריסת רגל בתיאטראות הרפרטואריים הממוסדים?

נתחיל מהסוף - התשובה לשאלה האחרונה מורכבת במיוחד. המחזות המקובצים כאן נעים על כל קצווי הקשת של השאיפה להתקבלות. מחלקם עולה הטמעה מרצון של העקרונות המנחים את התיאטרון הרפרטוארי, תוך שאיפה ברורה להשתלב בו ולקבל את כללי ההסכמיות (או לדגדג אותם קלות ובאופן בלתי מכעיס, במקרה הקיצוני). לעומתם, מחזות אחרים בקובץ הם נסיונות נועזים לאתגר את ההגדרות של האירוע התיאטרוני, את השפה הדרמטית ואת מגבלות הז'אנרים, שקשה להאמין שמחבריהם מחפשים אישור כלשהו מהקונצנזוס הממוסד, או מנסים לפלס דרך לתוכו. אלה וגם אלה, וכל שאר המחזאים שבתווך, מפגינים מודעות מרשימה לכתיבה, לחשיבה דרמטית ותיאטרלית, לאקט המטא-תיאטרוני, ובעיקר למרכזיותו של הדימוי בתיאטרון, שמחבר בין המקרה הפרטי לבין המיתוס והאלגוריה, וקושר בחוטים דקים את הזהות האישית עם הזהות הקולקטיבית.

מיטה, מיטה, מיטה של אייל וייזר הוא דיאלוג טעון בין שני גברים לאחר מין הומוסקסואלי מזדמן, שבו המיטה במרכז החלל צוברת עוצמה של דימוי מרכזי, ומחברת בין מין למוות. צל החשש מאיידס, המרחף על הדמויות, מטעין את המקרה הפרטי בתהייה מעוררת חרדה בדבר חוסר היכולת לתת אמון בבני אדם, כאשר דווקא השותף הכמוס לאקט האהבה האינטימי ביותר הופך להיות גם התליין.  לא בכדי שני הגברים נותרים אנונימיים, גם עבור הקהל וגם זה עבור זה – וייזר מעלה חוויה מורכבת של מין אינטימי מצד אחד, וזרות חסרת פנים ושמות מהצד השני. מעניין לראות איך הואקום המנוכר והמבודד הזה, והנתק הנפער שבין האדם לבין הסביבה, יחזרו גם ברוב המחזות בעוצמה הולכת וגוברת. כנראה שהזיקה המרכזית בין המחזאים הצעירים היא, באופן פרדוקסלי, תחושת הבדידות.

היום של סבתא של נילי יצחקי עוסק באותה בדידות-של-זוגיות מזווית שונה: בדידותה של הזקנה בשעות חייה האחרונות, המגלה, במהלך הפרידה מהחיים, את הפער הבלתי ניתן לגישור בינה לבין בעלה הזקן, החי להכעיס. ברגישות ובדיוק יצחקי יוצרת עולם שליו ומאופק בחלל מוכר להפליא, בדיאלוג מוכר היטב לכל נכד ומדיף ריח ילדות (של הנמען, של הנכדה, של סבתא עצמה ששוקעת בזכרונות טרום-מוות), ובאותה שלווה יומיומית מזמנת את המוות, שמדגיש בעוצמה את הבידוד הכפוי של הגוססת, את חוסר יכולתה לומר דבר-מה, על חוסר היכולת של החיים- הסבא והנכדה- להבין. המשפט החוזר של סבתא "מי יכול לעזור לי?", שאינו זוכה לתשובה ולו פעם אחת, מתנגש עם אטימותם המובנת והנסלחת של אלה שכבר צריכים לתכנן את השבעה למול עיניה. רק בפרידה הסופית נוצר לרגע קטן גשר ממשי על התהום שפעורה בין הזקן והזקנה, כשהוא אומר את המשפט היפה "נחמה, אם לא היה לי ראומטיזם הייתי רץ אחריך".

יאיר ליפשיץ, במחזה שעת רווחה, מעלה שלוש דמויות מהמקרא – רחל ויעקב, ולעומתן ירמיהו הנביא, שהופך למחזאי בן דמותו. ליפשיץ עוסק באותה בדידות תהומית מזווית נוגה ופיוטית, כאשר כבר הכותרת היא אירונית- "אין אדם מספר בצער שלו, אלא בשעת רווחתו". אלא שרחל המתה כבר יבשה מדמעות, מעיוורון ומסבל, ובין כה וכה יעקב חסר אונים מול סבלה. וכששעת הרווחה מסרבת לבוא, והקתרזיס הדרמטי מסרב להתגבש, אין למחזאי/מספר/נביא ברירה - אלא לקום ולחיות. בעדינות ובדיוק, ליפשיץ שוזר את הדימוי המחבר בין הסיפור הפרטי של "יעקב" הישן, ש"תמיד היה שם איזה חלום לא ממומש, איזה געגוע למשהו" לבין המשל על "ישראל" החדש, שקובר את רחל בעבר.

האם:     אבל בשם הקודם היו נפתולים, היה דין.

שום דבר בו לא היה ישר.

אהבתי אותו יותר.

האב:     זה השם שלי מעכשיו.

ככה החליט האדון.

            המדריך לחיים הטובים   של יעלי רונן הוא מארג סבוך ומחוכם של עלילות המצטלבות זו עם זו, ומשקפות את האכזריות והדורסנות שבין אדם לחברו בתוך האלימות כמצב כלל-חברתי וישראלי, בתמונת מראה בוטה ומבהילה בדחיסותה.  הדרמה של רונן משופעת במתכוון בטכניקות טלוויזיוניות- התמונות מהירות וקצרות, החילופים חסרי נשימה, המקצב ה"קליפי", והדמויות מעוררות הדחייה והשטוחות במופגן נמצאות במרדף בהול אחרי הצלה, ולחילופין תוקעות את ראשן בחול ובורחות מההידרדרות המוסרית לעבר הנירוונה של הודו והמין המזדמן והמכאני. שחיקת המוסר, על-פי רונן, תחילתה באכזריות ובזוועות הכיבוש, וסופה פולש בהכרח לניצול ולסיאוב בין הישראלי לבין עצמו. ומעל כל אלה מרחפת גם כאן אותה בדידות, הפעם בלבוש ציני, במסווה של זמזום ופעולה תזזיתיים, מטרידים ובלתי פוסקים. לעומת רונן, סיון כהן, במחזה אור, מה? תולה את ההסבר לאותו ואקום של בדידות וניכור בעולם המדיה החדש, וכותבת ניסוי תיאטרלי ואנטי-טלוויזיוני, הבוחן את המפגש בין התיאטרון והטלוויזיה והשפעתם על תודעת הצופה. התמונות מתחלפות כזפזוף מכוון-עצמו, ומעלות שורה של דימויים הנוגעים לתקשורת, התבוננות ואור, במובנם הליטרלי והמטאפורי, כשהזפזוף הבלתי מתחייב- בין ערוצים כמו גם באינטראקציות בינאישיות- מעקר את הרגש.

            מנו מלך אטלנטיס של ליאור ווטרמן ויונתן לוי הוא ספק מחזה מסע, ספק דיאלוג פרוע ועשיר בדימויים עם טכניקות דרמטיות מגוונות, משקספיר, דרך גלדרודה ועד ז'רום סווארי וחנוך לוין. ווטרמן ולוי בוחנים את מעגל החיים תוך דילוג מתבקש הלוך ושוב בין עיסוק מעמיק ורציני בתחנות בחיי האדם ובמשמעותן הרוחנית – או לחילופין רוחניותה השרלטנית ("איפה זה נגמר? איפה מתחיל הטבע? אולי אני סתם מותח קצת את חבל הטבור?") לבין נונסנס פרוע, קרקסי ואבסורדי, כשדווקא הדילוג הסגנוני הקיצוני בין שני הקצוות הללו הוא זה שמזקק, בסופו של דבר, את האמירה הקיומית. התכתבות אינטר-טקסטואלית אחרת בולטת באני אוהב אותך אום כפכף של יותם בנשלום, שמעתיק את מיתוס הפיגוע החבלני בשוק לתוך קומדיה דל-ארטה מסוגננת, כאנטיתזה מוחלטת לתיאטרון הפוליטי הישראלי. בחלל השוק, על פי כללי הקומדיה, פיגוע באמצעות אבטיח-תופת קטלני נמנע לא בזכות מעוז וצור, שני סוכני שב"כ הומואים (אקטיבי ופסיבי, בהתאמה), אלא בזכות עטאללה/ארלקינו, המתאחד, כמובן, עם טלית, היהודיה המטומטמת, ובסיום אופייני לקומדיה הקלאסית מביא סוף שמח-לכאורה לסכסוך במזרח התיכון.

מחזות נוספים בקובץ: המטרוסקסואל לליהיא גלמן, העוסק בהיווצרות המטרוסקסואל מזווית מטא-תיאטרונית ופמיניסטית; תחת גגות שלהבת ללילך דקל, המתכתב, אולי, עם "שומר הסף" של קפקא, וממקם אותו בכניסה לבניין מקסיקו, משכן הפקולטה לאמנויות; כלום לרוני אלמוג, המתאר סיטואציה של שאיבת חיים מוחלטת בין שתי ישויות אלגוריות, שמן ורזה; והשקט של שירה לשמואל רותם ויוני אתיאל, מונודרמה שבה צעירה מעלה באוב דמויות מחייה, בין אם כדי לגרום לפצע להגליד, ובין אם כדי לשבור את השקט הבלתי נסבל.

יפורסם בכתב העת תאטרון*

.בקרוב-  כמה עדכונים