"הסאטירה והקומדיה מסיגות זו את גבולה של זו- הסאטיריקנים לפרקים כותבים דברים מצחיקים, וכותבי הקומדיות משתמשים בסאטירה. אבל במטרתם יש הבדל מהותי. מטרת הסאטירה היא רפורמה, מטרת הקומדיה היא קבלת העולם כמות-שהוא.

הסאטירה מבקשת להראות שהתנהגות הפרט או התנהגותה של קבוצת אנשים פוגעת בחוקי המוסר או בשכל הישר, בהניחה שאם העובדות הללו עשויות להסתבר לרוב הקוראים, הרי הם יתקוממו התקוממות מוסרית, ולפיכך, או שיכריחו את הפוגעים בחוקים לתקן דרכיהם, או יטלו מהם את כוחם החברתי והפוליטי.

לעומת זאת, הקומדיה עוסקת באשליות ובאותה אי-אמת שבה חיים בני האדם, בהעלימם מעצמם מה הם לאמיתם חיי אנוש והעולם בו הם חיים, וכל אלה- כל זמן שהעולם והחיים אנושיים הם- לא יוכלו להיות אחרים. אובייקט הקומדיה ומה שהיא מראה לנו הוא לא פרט מסוים או חברה מוגדרת, אלא כל אדם באשר הוא אדם או חברה אנושית באשר היא חברה אנושית.

הסאטירה היא זועמת ואופטימית - מאמינה היא שהרע, אותו היא תוקפת, ניתן לתיקון ולסילוק. הקומדיה היא טובת מזג ופסימית - מאמינה היא, שעל אף כל רצוננו הטוב לשנות את טבע האדם, לא נוכל לשנותו ועלינו לקבל את המגרעות ברוח טובה ככל האפשר."

(וו.ה. אודן, "ביירון: לידתו של משורר קומי". ההדגשות שלי)

זהו מבוא קצרצר לכמה קטעים שיוקדשו למילכוד שנקרא סאטירה, קאמינג סון.

ואיך הייתה ההרצאה שלי היום בבית-צבי? כנראה שהתרגלתי לעולם החנונים האקדמי. אבל היה לי נחמד. מעייף, אבל נחמד. צ'כוב מעולם לא נראה כל כך סוער, נראה לי. והייתה שם גם אישיות בלוגרית סימפטית :)

והערת המערכת: יותם, יותם, צור קשר בקבלה, מתגעגעים אליך.