אני מעדיפה לילות על פני בקרים.

אני מעדיפה טקסים על פני שגרה.

אני מעדיפה איכות על פני כמות.

אני מעדיפה חברים גברים על פני חברות נשים.

אני מעדיפה למות בתחילת שלב הזקנה ולא בסופו.

אני מעדיפה את הקלאסיקות.

אני מעדיפה להקשיב על פני לדבר.

אני מעדיפה טקסטורות יפות על פני צבעוניות יפה.

אני מעדיפה לדעת יותר מדי מאשר לדעת פחות מדי. אבל-

אני מעדיפה נחמדות בכל מחיר על פני כנות בכל מחיר.

אני מעדיפה להיות לבד על פני כל חברה שהיא.

אני מעדיפה את הטלוויזיה שלי מטומטמת ככל האפשר.

אני מעדיפה אהבה בשלה ומרוככת על פני הרגעים הראשונים של ההתאהבות.

אני מעדיפה לתת מאשר לקבל.

אני מעדיפה להרגיש אשמה על פני להאשים.

אני רוצה להעדיף לקבל חום בבית מאשר לקבל חום מחוץ לבית.

אני רוצה להעדיף לקום מוקדם בבוקר.

אני רוצה להעדיף עבודה קשה על פני כשרון עצל.

אני רוצה להעדיף חמימות על פני ציניות.

אני רוצה להעדיף חיי טיפשות קלילים ונטולי אשמה.

אני רוצה להעדיף מסגרת נוקשה של חיים מתוך הכרח.

אני רוצה להעדיף להיות אדם חברתי.

אני רוצה להעדיף לדבר על פני להקשיב.

אני רוצה להעדיף לקבל על פני לתת.

אני רוצה להעדיף חיים על פני אמנות.

אני רוצה להעדיף לאחר על פני להיות מוטרדת יום שלם מהחובה להקדים.

אני רוצה להעדיף להתעקש.

(ואנקדוטה: השבוע לקחתי את אמא איתי ל"סונטת סתיו" בהבימה, כן כן, אותה "סונטת סתיו" של ברגמן. הייתי צריכה לכתוב עליה ביקורת. דווקא להצגה הזאת הייתי צריכה לקחת אותה, מכל ההצגות שבעולם, אלוהים ישמור. עדיין לא החלטתי אם זו הייתה החלטה ממש מטומטמת או ממש מבריקה. מה שבטוח, זו הייתה החלטה. ועכשיו צריך להבין למה היא הוחלטה. חשוב להבין)