הנאה מעולם לא הייתה בסדר העדיפויות שלי. תוצאה של חינוך. מעולם לא הבנתי בדיוק מה זו הנאה.

הנאה בשבילי היא לינק ישיר לנקיפות מצפון. ואז, כמובן, כבר אין לה זכר.

אולי הגיע הזמן להקדיש לה מחשבה, למושג המעורפל, הנכסף והנחות הזה, בו זמנית.

יש בלבול נפוץ בין הנאה לבין ערך מוסף. זה בלבול מסוכן. הנאה היא בעלת ערך מוסף אוטונומי. הנאה היא הנאה היא הנאה. אין לה שום ייעוד לצמיחה, להגשמת פוטנציאל. חוגי הילדים שלי, 5 חוגים בשבוע, כל אחד נועד למטרה ברורה של הגשמה, במשך שנים, לא נהניתי. לא היה לי פנאי ליהנות, ממש כשם שלא היה לי פנאי לשעמום.

הדרך היחידה להגדיר מה מהנה עבורי, היא "מזה אני רוצה עוד".

והסתייגות הכרחית: אבל הגבול בין "עוד" לבין "יותר מדי" הוא בדיוק הגבול שבין הנאה לבין הלקאה עצמית.

איזו הנאה גדולה ומשמעותית יותר – ההנאה המולדת, שנובעת מהמכנה המשותף הנמוך ביותר, או ההנאה הנרכשת, המושכלת? במילים אחרות, ההנאה ממין או ההנאה משירה? ההנאה משוקולד פרה או ההנאה מוויסקי טוב? ההנאה מאיש מחליק על קליפת בננה, או הנאה משנינות של קומדיה בריטית?

אבל אולי זו שאלה לא לגיטימית, כי היא חוזרת להנחה שלהנאה יש ערך מוסף, במקרה הזה דידקטי ומוסרי, עם ניחוח אליטיסטי.

לפחות חלק מהגדרות ההנאה שלי נמדד באמות מידה חברתיות. ממה אני אמורה ליהנות, ממה לא.

אני אמורה ליהנות ממין. עוצמת ההנאה אמורה גם להכתיב לי תדירות מינית מסוימת. כנ"ל לגבי חברים- אני אמורה ליהנות בחברתם, לרצות בה. עוצמת ההנאה אמורה להכתיב לי את עוצמת הזיקה כלפי החברים. ההנאה, או החרדה לא לעמוד ברף ההנאה הסביבתי? ואם מעורבת בזה חרדה, איך אפשר עדיין לחוות בתוך כל זה הנאה?

תוספת בלתי נמנעת: אני נהנית גם מהחתירה תחת אמות המידה. מההנאה האסורה, של "מים גנובים ימתקו". האם אני נהנית מאותם "מים גנובים" באותה מידה גם כשהם הופכים ללגיטימיים? אם לא, ממה בדיוק היתה הנאה? מהחתרנות, או מאותו משהו שגרם לי הנאה?

ואולי הנאה, חרדה וסבל חיים בשכנות.

ההנאה שבבכי היסטרי, ההנאה שבקתרזיס טראגי בהצגה מעולה, ההנאה שבהתמסרות לדיכאון, ההנאה שבתמונות זוועה הופכות קרביים - הגרניקה של פיקאסו, גוויות, פיגועים, עינויים, ייסורים. אנחנו מסבים מבט, והמבט חוזר. למה הוא חוזר? איזו מין הנאה משונה היא זו? האם זו הנאה של עליונות, של הקלה שזו לא אני שם? האם זו דווקא הנאה הפוכה, של חרדה מהזדהות יתר? האם זו פשוט הנאה מהצפת הרגשות המוחלטת הזו, הסובלת, שנדירה כל כך ביומיום?

למה דבר מהנה מפסיק להיות כזה, ברגע שבו הוא מוגדר כחובה? למה כל ספר, נפלא ככל שיהיה, הופך לעונש ברגע שסטודנט נתקל בו ברשימת הביבליוגרפיה לקורס כלשהו?

כשמתעמקים בזה, אין שום הסבר לעובדה שבעוד שמונחי הסבל הם אוניברסליים - כשמדובר במוות, עינויים, פרידה, אכזבה, כשלון, אסון, כולם סובלים – אבל מונחי ההנאה סובייקטיביים לחלוטין. אין שום סיבה הגיונית לעובדה שאני לא נהנית מחצילים ואתה כן. אין שום סיבה הגיונית לכך שאימא שלי נהנית לשטוף כלים, ואני סובלת.

היוצא מכלל זה הוא הנאה נרכשת, שנעוצה בהתנייה חינוכית. יש שפע של סיבות לכך שיש שנהנים מדודו טופז ויש שסובלים. אף אחת מהסיבות האלה לא מספקת לחלוטין. כולן מתסכלות אותי.

ואם בסובייקט מדובר, איך ייתכן שהנאות משנות את טעמן וצבען, הופכות מ"כן" ל"לא"? באיזו נקודת זמן מדויקת הפסקתי לאהוב לשחות? האם היה לכך טריגר כלשהו, טראומטי? האם סוף ההנאה בא מהאוויר, וההנאה חלפה בדיוק כמו שהיא הגיעה? ובעניין דומה- האם אני נהנית מדברים מסוימים רק מכיוון שהם צברו הנאה נוסטלגית אצלי, שבעצם כבר מזמן לא רלוונטית (חברים מהעבר זו דוגמא טובה)? אולי הנאה היא בכלל לא ההגדרה הנכונה כאן.

האם הנאה, כנות ומודעות עצמית הולכות יד ביד? האם אפשר לזייף הנאה? לא, לא רק כלפי חוץ. זה אפשרי בהחלט. השאלה היא האם אפשר לזייף הנאה כלפי פנים? האם שכנוע עצמי יעבוד כאן, והלא-מהנה יהפוך למהנה? האם אפשר ללמוד ליהנות, או שהנאה היא יצר גולמי שאינו ניתן לפיסול?

במילים אחרות, האם יכולה להתקיים באמת פוליאנה אנושית, שמאלפת את ההנאה וכופה אותה על עצמה לצורך הישרדות?