לפני כמה ימים נתקלתי בידיעה במוסף "גלריה" של הארץ, ששווה להתעכב עליה. לצערי אין לינק, בגלל כישוריי הטכניים האומללים שנחשפו לבושתי בפוסט הקודם, אז תצטרכו להאמין לי, והמהדרין יכולים לחפש לבד.

היה כתוב שם שאופרה וינפרי, הכוהנת הגדולה של בטטות הכורסא האמריקאיות, ממליצה על ספר קריאה. ההמלצה היא חלק ממפעל אדיר ומשומן היטב, שבו היא הופכת ספרים עלומי שם ושכוחי רייטינג לרבי מכר היסטריים, כמו- איך עמוס אומר?- כמו לחמניות אחרי הגשם. זכורה התקרית עם הסופר ג'ונתן פרנזן, שסירב להמלצה שלה על אחד מספריו (לא זוכרת איזה) בטענה שמדובר בפופוליזם זול שהוא לא מעוניין להנות מהפירות שלו. הסיפור הזה גרם לשערוריה בקרב הקהל הנאמן של אופרה, מה שכמובן לא מנע מהספר הנ"ל להפוך לכוכב הסופרמרקטים במשך זמן לא מבוטל, ולמחברו להפוך לאיש עשיר בהרבה, והכל הודות לאופרה הנדבנית וחובבת הקריאה האיכותית.

עד כאן הכל בסדר. אלא שהידיעה האחרונה סיפרה על כך שאופרה המליצה על ספר קיץ (כן כן, ממש כמו סרטי קיץ, כאלה שרואים רק בתנאי הזעה קיצוניים כשהמוח מטוגן קלות) אלמוני מאת מחבר פלוני- הלא הוא "אנה קרנינה" של טולסטוי. ובמילותיה, כפי שאני מדמיינת לעצמי במוח הקודח- "שיואו, ספר מה זה עצוב, יפה לאללה, ויש גם סיפור אהבה מה זה מרגש, אפילו בכיתי בסוף, אני כזאת רגישה, אני פשוט מדהימה את עצמי". ויותר גרוע- "קנה את טולסטוי, קבל די.וי.די של אופרה- המיטב בחצי המחיר".

האינסטינקט הראשוני שלי היה למצמץ בפליאה. מה, התרבות האמריקאית וגרורותיה בעולם המערבי כל כך התנוונו, שטולסטוי באמת זקוק לעזרתה של המאדאם וינפרי שתסרסר אותו קצת, תמתיק אותו במעט סוכר (ותאמינו לי, זה ספר שקשה מאוד להמתיק) ותייחצן אותו? הגענו באמת למצב העגום שבו טולסטוי זקוק לעזרה של אופרה, ולא להפך?

התהייה השנייה קשורה לבעייה בהבנה הבסיסית של הספר. "אנה קרנינה", לכל מי שמכיר, זה לא ספר קיץ, במילים עדינות. אני מתקשה להיזכר בספרים יותר אפלים, עגומים ופסימיים מיצירת המופת האדירה והעל-זמנית הזאת. הספר הזה בהחל נכנס בקלות לסקאלה שבין "הספרים שמעוררים רצון עז להתאבד" לבין "הספרים שגילו עד כמה אומלל הוא גורל האדם". אם כבר, זה ספר חורף מובהק.

ואז התחלתי לחשוב ברצינות על העניין. אולי, גירדתי את פדחתי, זה לא כל כך רע. אולי זה דווקא צעד חיובי. הרי ידוע שאופרה באמת מקפידה להמליץ על ספרים טובים, מורכבים, לקהל שלא היה נתקל בהם בלי המלצתה. וידוע גם שכל ספר כזה נקרא בשקיקה על ידי ההמון, ולכן זה באמת- בלי טיפת ציניות- מפעל מבורך. לא? מי כמוני תומכת בהעלאה באוב של יצירות מופת, מהזן שמונע מהמוח ומהרגש להתנוון ולהתפורר. ובזכות אופרה, זה פתאום נהיה אפשרי, גם אם אני לא ממש מסכימה עם הדרך והאמצעים.

מצד שני, עולה לי בראש ואלטר בנימין, מגדולי מנתחי התרבות במאה העשרים (למי שמתעניין- לרוץ ולקרוא! לא תתחרטו). בנימין טוען שלאמנות יש מה שהוא מכנה "אאורה"- אותה הילה של יראת כבוד, שכולנו מכירים מהרגע החגיגי, השקט, מלא ההבטחה שקורה בכל פעם שאנחנו פותחים ספר, בכל פעם שנדלק האור על במת התיאטרון ובכל פעם שאנחנו בוחנים ציור במוזיאון. החגיגיות הזו, ה"אאורה" של היצירה, נובעת מעל לכל מעצם היותה נדירה, בלתי זמינה ובלתי נגישה- משהו שצריך להתאמץ וללכת לקראתו, לחפש אותו, להתכונן לקראתו- ולראיה, תהליך ההתלבשות החגיגית שלפני, ההכנה וכו'. יצירת האמנות הגדולה אף פעם לא מחפשת את הקהל שלה, הוא זה שמחפש אותה.

וכאן אני חוזרת ל"אופרה קרנינה". עצם ההפיכה של ספר כזה לרב מכר- מה שהוא בשום פנים ואופן לא נועד להיות, הוא אמור להיות נחלתם הבלעדית של מעטים מאושרים (ושלא תטעו- הוא אף פעם לא היה רב מכר, גם לא כשהיה טרי במדפי החנויות ברוסיה)- זה בדיוק מה שעלול להזיק לו במקום להועיל, ולהוריד אותו לזנות. ספרים לא צריך לקנות לפי משקל בסופרמרקט, ממש כמו שלא צריך לקרוא אותו בחיפזון, כי ככה אופרה אמרה שצריך. משום שאז האאורה שלהם מתרסקת, והם הופכים לפרסומת לעצמם.

חייבת להודות שעדיין לא החלטתי סופית מה דעתי על העניין. אני שמחה בגלל כמות הספרים שטולסטוי ימכור, באמת שאני שמחה. זו האיכות שמדאיגה אותי.