ואם ברוגל אלפר עסקינן, הנה קטעים מתוך מאמר מאלף שלו מלפני כמה שנים, שנקרא "ערוץ האופנה".

ערוץ האופנה משדר תצוגות אופנה, סרט נע של דוגמניות המגיחות מאחורי הקלעים צועדות על המסלול, כשמשני צדדיו ישובים תמיד האנשים עם המחברות, משרבטים רשמים. זו אחר זו, גלים גלים, הן באות: תנועות אגניהן מוגזמות, ידיהן מידלדלות משני אברי גופן כאברים מיותרים, מתים. בהגיען לקצה המסלול, הן נעצרות לרגע נועצות מבט במצלמה, גופן קפוא בתנוחה מתנשאת, שפירושה בעגה עממית: "למה מי אתם?" ואז סבות על עקביהן ונעלמות. מאחר שגופן מטוהר מכל טיפת שומן מזוכך מכל רבב של נהנתנות שמטרתה עינוג הגוף על חשבון צורתו, המראה שלהן קודר, מסוגף. תכלית גופן אינה להסב הנאה לבעליו, אלא להיות מוצג, להישפט שיפוט אסתטי. גופן הוא יצירת אמנות והעובדה שחי ונושם בו אדם היא טעות מצערת של הטבע. אצל חלקן, הגרומות והשחוקות במיוחד, החיוורות עד כי דומה שאין להן מחזור דם, נראות עצמות הכתפיים כקולבים שעליהם תלוי גופן, שרפיונו כשל אדם מעולף או ישן, לא בהכרה.

אך המינימליזם הקיומי שלהן הוא גם נפשי. אפשר לבהות בערוץ האופנה חודשים ארוכים בלי לראות ולו חיוך אחד. אסור לדוגמנית לחייך על המסלול. עליה להיראות אדישה, נטולת כל הבעה. הן אינן נראות מדוכאות אלא יותר חסרות חיים, משוללות כל רצון, ולפיכך גם לא מושגות. שום דבר שהן רואות אינו מעניין אותן. העולם הסובב אותן שקוף. הן מתוכנתות.

דוגמניות הן נחשקות. הן נראות במתכוון, לא ניתנות להשגה. והן מתנהגות כמי שהחיים עצמם נשאבו מהן. קליפות ריקות. וזה איננו דיכאון, כי דיכאון כרוך בסבל. ודוגמניות לא נראות כסובלות, אלא כמי שאין להן כל רגש. הן מעבר לדיכאון, מעבר ליאוש ולתקווה, מעבר למצב הצבירה הנפשי שבו בכלל מתאווים למשהו. הן לא רוצות כלום ולא מסוגלות לחוות מאום. זהו דימוי נפוץ מאוד בתרבות הפופולרית, ועולם האופנה הוא סוכנו העיקרי: להיות דיגיטלי, מכונה, מחשב. הדוגמניות מייצגות או מגלמות מוטציות. הן אינן נשים, אלא סייבר-אורגניזם דמוי אשה.

ועוד בעניין.