בסטטיסטיקות של הבלוג ראיתי שהחבר'ה האלה שלחו אלי לינק לאחת היצירות שפורסמו כאן. הסתקרנתי ונכנסתי, וגיליתי את ההתכתבות הבאה שמובאת כלשונה, חוץ מקיצוץ הכרחי (כמה שהיא לא תהיה שכיחה, היא עדיין מרעידה לי את הפופיק).

י"בניק 1:

הנראה לי פעם ראשונה שאני מתבונן במיקוד של איזשהו מקצוע ורואה שיש כל כך הרבה חורים במה שלמדנו. 1. רשום שצריך לדעת לפחות שיר אחד של אלתרמן מהבאים: עץ הזית/דו שיח/מטמורפוזות. האם למדנו אחד מהם? 2. בסיפור קצר של עגנון צריך היה ללמוד שלושה סיפורים ואנחנו למדנו רק אדונית והרוכל+פנים אחרות. או ששכחתי משהו? 3. סיפורים עבריים מהמחצית השנייה של המאה ה-20: למדנו תפוחים מהמדבר וכתוב שצריך ללמוד שני סיפורים

(כאן הוא מפרט את כל הטקסטים, רשימת מכולת שלא התעדכנה כבר שנים- טלי)

י"בניקית 2:

נכון, רחל גם אמרה שלא למדנו הכל כי בכל מקרה יש בחירה ז"א אם תמלד את שני השירים מתוך שלוש היטב- בטוח תוכל לענות על איזה שאלה, השאלה שלי היא אחרת- איך אפשר ללמוד את כל זה???????

י"בניק 1:

איך ללמוד את כל זה? לדפדף קצת בסיכומים ובחומרי המקור (השירים/הסיפורים) ובמבחן עצמו לשפוך כל מה שאת זוכרת ולהוסיף בכל מילה שנייה אירוניה או ניגוד. אפשרות אחרת היא לקרוא ולבצע את מדריך   איך לא ללמוד את כל זה

י"בניקית 3:

למדנו גם המחרוזת ערן ואיזה סיפור עם אחד והכינור שלו

י"בניק 1:

מחרוזת? איזו מחרוזת? זה בכלל לא מופיע בדף של הדברים שצריך לדעת. (למדנו גם שיפרה נדמה לי וזה ירד במיקוד) ואת כינורו של רוטשילד הזכרתי

י"בניקית 3:

למדנו את הסיפור הזה בכיתה יוד... נווווו על איזה אישה שהשכירה מחרוזת ואז איבדה אותה וזה...

י"בניק 4:

למדנו מטמורפוזות, לא?

(מכאן)

אני אעשה את זה קצר. אני לא כועסת על חבורת הניאו-אנאלאפביתים האלה*, בחיי שלא. עם זאת, אני שומרת על זכותי לא לחבב אותם. הכעס האמיתי שלי הוא כלפי המורה שלהם לספרות, כלפי הנהלת בית הספר, כלפי סגל ההוראה האקדמי שהחליט שהיא ואינסוף תת-מורים כמותה ראויים לתעודת הוראה. מילא העובדה שהחומר הזה ישן-נושן, ושדורי-דורות של תלמידים כבר הבינו את מה שהמורים עדיין לא- שיש גם דברים מעניינים בתקופות מאוחרות יותר, עדכון איננו בהכרח פופוליזם. אבל החטא הגדול ביותר – ובחיי שקשה לי להבין איך זה אפשרי בכלל לביצוע – הוא להשניא על בני אדם צעירים את הטקסטים המצוינים האלה. אה, סליחה, נראה לי שהבנתי איך זה אפשרי, מורה יקרה. להבא, קצת פחות הסברים על "אנלוגיה" ו"הרמז", וקצת (הרבה) יותר דגש על כך שספרות, בבסיסה, עוסקת בבני אדם, בטבע האנושי ובעול שרובץ עליו. אולי אני תמימה (לא, אני לא), אבל נדמה לי שאין אף אדם צעיר- חכם, טיפש, בוגר או ילדותי- שהתובנה הזאת לא תקסום לו, ולו כדי לנסות ולזהות בטקסטים האלה משהו מעצמו.

שמישהו יפטר כבר את כל התת-מורים האלה ויכניס למערכת כמה מורים אמיתיים. זה מרתיח אותי, זה מעציב אותי, מבחינתי זה אסון תרבותי של ממש, בלי הגזמה. וזו לא פרובוקציה, זה ייאוש.

*(את המושג "ניאו-אנאלפביתים" טבע פרופ' הנרי אונגר. אם אנאפבית היה פעם אדם שלא יודע לקרוא, היום ניאו-אנאלפבית הוא אדם שיודע לקרוא ולא עושה באוצר היקר הזה שימוש, וזה חמור בהרבה.)