קשה לי להחליט איך להתייחס לחדשות האלה. חלק מהאמביוולנטיות נובעת מההרכב של הפורום, שעל פניו נראה מגויס למטרה חיובית. אז אני מתעכבת קצת על השמות שברשימה (מי זה "ואחרים"? זה פרינג'?) ורואה שלצד אנשים שהם מורים ותיקים שלי באוניברסיטה, אנשים מוערכים ורחבי אופקים שאינם מתפשרים על העשייה האמנותית שלהם (גם כשהם משלמים מחיר יקר של פרנסה וחיבוק מהממסד, והם משלמים), ולצידם אנשים שממוקמים עמוק בלב המרכז התיאטרוני שנותן את הטון- בעיקר "הבימה", אחר כך "הקאמרי", טיפונת ת' חיפה ו"החאן" הירושלמי משתרך מאחור.

לפי הרשימה הזו, אין כאן חברים בפורום שאינם משויכים לתיאטרון כזה או אחר- אמנם כפרילנסרים, היום כבר כמעט ואין שחקני בית בתיאטרון, שלא לדבר על אנסמבל ולהקות, אבל בכל זאת- את המשכנתא הם משלמים מתלוש המשכורת של תיאטרון שהם עובדים בו שנים, בדרך כלל במונוגמיות- בלי "לבגוד" עם תיאטראות אחרים.

איך הם יתמודדו עם ניגוד האינטרסים הזה? במצב הכלכלי שאמני התיאטרון בארץ כיום (ותאמינו לי, ראיתי תלושי שכר ותנאים סוציאליים. זה כולל גם סטארים מושכי קהל בדרך כלל), האם ייתכן מצב שבו חבר פורום כזה יסרב לעבודה כלשהי- תפקיד בהצגה (עודד קוטלר, אלון אופיר), כתיבת מחזה (מיטלפונקט, רביד דברה, מרים קיני, גורן אגמון), בימוי (חנן שניר, הספרי, לבינסון, ניניו, עידו ריקלין אופיר), עיצוב תאורה (בנצי מוניץ) או עיצוב תפאורה ותלבושות (מיקי בן כנען, רוני סיני, צדי צרפתי, רוני תורן)- כי האיכות האמנותית לוקה בעיניו בחסר? מעטים האנשים ברשימה הזו שאני יכולה להעיד שישארו נאמנים לאידיאולוגיית הפורום, וגם הם יהיו האנשים המבריקים ובעלי השם העולמי, שעובדים הרבה בחו"ל ומשם פרנסתם העיקרית (כמו רוני תורן למשל). ולראיה- אדם כמו קוטלר, שאני מעריכה, שהיה שמח לא להתפשר (והוכיח זאת במאמציו להתוות קו אמנותי מעניין ואמיץ בימיו כמנהל ת' חיפה), אבל אפילו הוא משחק ב"אסתי המכוערת". לא, לא בגלל התהילה, הפרסום או החלטורה. האיש, עם כל מה שהוא עשה בחייו וכל המוניטין המכובד שלו, הגיע למצב שאין לו כסף להביא הביתה. תאמינו לי. ליבי עליו, כי אני יודעת שרע לו עם זה, אבל אין לו ברירה. כמו לרוב חברי הפורום, שהיום כולם למעלה, עם חיבוק דוב מהממסד, חלקם אפילו יושבים במשרות ניהול בתיאטראות השונים, ומחר הם יהיו למטה, בגלל עוד קיצוץ, או חובות, או כסאות מוזיקליים בדירקטוריון, או שהם יעצבנו את לימור לבנת באיזו הצגה פרובוקטיבית יפת נפש.

יש לנו מדינה אוכלת אומניה. זו עובדה. כבר עכשיו אנחנו יכולים לראות שהרבה מהאנשים ברשימה ואחרים מוכרים את כשרונם בזול, וכותבים עוד מחזה פוליטי נמכר היטב/ מביימים עוד מחזמר מבוסס על שירים חלולים ופיזוזים/ משחקים בעוד פרסומת. ועצוב להודות שלא תמיד זה בגלל המצב הקשה. זה ככה כי זה נוח, זה מוכר, זה פתרון קל, זה פופולרי, וכמו כל ניוון- זה ממכר.

לפני שנה הייתה לי שיחה ארוכה ונוקבת עם המנהל האדמיניסטרטיבי של "הבימה", בני צרפתי. אני חיכיתי להתנצלות רשמית על שהתיאטרון הלאומי שלי, המיתולוגיה בכבודה ובעצמה, מעלה את "מרי לו". את ההתנצלות לא קיבלתי. במקום זה, הופתעתי לשמוע אותו מנסה להסביר, לנמק ולהדגים לי- בשיא הרצינות- את הקריטריונים שלפיהם "מרי לו" זו אמנות נעלה לכל דבר. מילא, אם הוא היה אומר לי "העלינו את זה כי אנחנו בחובות, ידענו שזה יהיה להיט ורצינו כסף כדי לעשות פרויקטים פחות מושכי קהל, אבל טהורים יותר מבחינת השיקולים האמנותיים והמסחריים שלהם", עוד הייתי שותקת. אבל "מרי לו" זו תופעה ממכרת- אחרי כזאת הפקה, תמיד תבוא עוד אחת, וחוזר חלילה, ובהדרגה הקהל יתרגל לרמה הנמוכה וממנה יקבל את עולם המושגים שלו לגבי תיאטרון. ואז לתיאטרון כבר יהיה ה-מ-ו-ן כסף להרים פרויקטים נאצלים ואיכותיים, מורכבים יותר ולא מתפשרים לצפיה, אבל כבר לא יהיה קהל שיראה אותם. כי קהל צריך לחנך ולהרגיל לרמת חשיבה, אתגר ומורכבות מסוימת, אחרת הוא יזפזפ ויעבור לפרסומות.