מאה שנה למותו של החכם באדם, אנטון פבלוביץ' צ'כוב.

והנה התמצית- כמה מילים מופלאות, אקטואליות עד כאב, על מות הפוטנציאל האנושי, מתוך "שלוש אחיות"-

אנדרי: הה, אייהו, אנה הלך עברי, בעודי צעיר לימים, עליז, חכם, בעודי חולם חלומות והוגה לתפארת, בעוד הווי ועתידי מוארים באור התקווה? מדוע זה, כיוון שאנו מתחילים לחיות, מיד אנו נעשים משעממים, אפורים, בלתי מעניינים, עצלנים, שוי-נפש, מחוסרי תועלת, אומללים... עירנו קיימת כבר מאתיים שנה, יש בה אוכלוסיה של מאה אלף נפש, ואף לא אחד שאינו דומה לכל השאר, אף לא גבור רוח אחד לא בעבר ולא בהווה, אף לא מלומד אחד, אף לא אמן אחד, אף לא איש סגולה כלשהו, שיהא מעורר קנאה, או תשוקה עזה להידמות לו... רק אוכלים, שותים, ישנים,- וכדי שלא להיטמטם מרוב שעמום, הרי הם מגוונים את חייהם ברכילות מזוהמת, בוודקה, בקלפים, בחרחורי ריב, ונשים בוגדות בבעליהן, והבעלים משקרים, מעמידים פנים שאינם רואים כלום, אינם שומעים כלום, השפעה של תיפלות שאין לעמוד בפניה מדכאה את הילדים, וניצוץ האלוהים דועך בהם, והם, אף הם נעשים ברמיננים עלובים, הדומים זה לזה, ממש כאבותיהם ואימותיהם...

תודה לאיש שעשה אותי אני, ולימד אותי הכל.