שקט מדי בבית. אני שמה מוסיקה ברקע, הדיסק הראשון שאני מוצאת.

שיר סתמי ועוד שיר סתמי, כמו זמזום ברקע, מין תוספת לקפה ולעיתון, ולא יותר.

ופתאום משהו מושך את תשומת הלב שלי. אני רצה למערכת, ומתחילה את השיר מהתחלה.

הכלבות שולו השחורה, נמש הג'ינג'ית ואני זוקפות אוזניים בריכוז, באותה שניה ממש. ומקשיבות בלי נשימה.

פתאום תגלית, באמצע היום. איזה אושר. כאילו יש לי סוד.

שמתם לב ש"רואה לך בעינים" של אתי אנקרי, זו פשוט יצירת מופת?

ממש ככה. הנה, תראו:

אני רואה לך בעיניים אני רואה את הכל היית עוטף אותי בבית וחום רואה לך בעיניים רואה את הכל היית סוגר אותי אם היית יכול רואה לך בעיניים שכלום לא חשוב רק אתה אני ואתה שוב ושוב רואה לך בעיניים שיותר מהכל היית סוגר אותי אם היית יכול היית בונה לי קירות היית מתקין מנורות שיהיה לי אור רואה לך בעיניים זה כתוב בגדול היית מרשה לי, מוחל על הכל אני רואה לך בעיניים אני רואה את הכל היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול היית משוטטת בין הקירות הייתי עושה גם צורות שיהיו לי שמיים אני רואה לך בעיניים אני רואה את הכל היית עוטף אותי בבית חום אני רואה לך בעיניים אני רואה את הכל רק אותי לא רואה בתוך הכחול הלכתי לפני שעות וטוב לי מחוץ לקירות טוב לי מחוץ לקירות להתגעגע לבית אני רואה לך, אני רואה לך את הכל אני רואה לך, אם היית יכול, אם היית יכול אני רואה לך הכל, הכל אם היית יכול, אם היית יכול, אם היית יכול היית סוגר אותי

והוא שאמרתי. יצירת מופת.