אחד המחזות האהובים עלי בכל הזמנים, שאני חוזרת וקוראת בערך פעם בחודשיים, ושעיבדתי וביימתי פעמיים (ועוד היד נטויה) הוא "אילוף הסוררת" של שייקספיר. עם כל האהבה העמוקה שיש לי אליו, אני חייבת לומר שאין עוד מחזה בעולם שמתסכל ומייאש אותי כמו המחזה הזה, שמוגדר אוטומטית כ"קומדיה" קלילה, מלאה בשנינויות, משחקי לשון וסלפסטיק. והסיבה לכך היא שחקרתי המון בנושא- נברתי בארכיונים, ראיתי הצגות שונות, קראתי מחקרים אקדמיים, ניתחתי את המחזה שורה-שורה, שתי וערב ובאלכסון- ואני עדיין לא מצליחה להבין איך קרה שהוא מתוייק באופן כל כך סכמטי תחת ההגדרה של "קומדיה".

למי שלא קרה ולא מכיר את העלילה, הנה תקציר בכמה מילים פשטניות:

בפדואה שבאיטליה גר אלמן עשיר בשם בפטיסטה, ולו שתי בנות. הצעירה היא ביאנקה היפה, החכמה, הצייתנית והנשית- אשה למופת בכל קנה מידה, עם מחזרים מפה ועד להודעה חדשה. האחות הבכורה היא קתרינה, הידועה בכינויה "הסוררת"- אמנם יפה, חכמה ועתירת מעלות, אבל גברים מתרחקים ממנה כמו מאש- היא גסת רוח, חצופה, דעתנית, אינדיווידואלית, לפעמים אפילו וולגרית וצעקנית. האב מחליט לא לאפשר לביאנקה הצעירה להתחתן עד שיימצא חתן לאחותה הבכורה, מה שכמובן מאמלל את שתיהן, ואז מגיע האביר על הסוס הלבן בואריאציה מעוותת, בדמות פטרוקיו, שמחליט להתחתן עם קתרינה כדי לזכות בכספה, גם אם היא מתנגדת נמרצות. הם מתחתנים בסצנת החתונה הכי משפילה ומעליבה שנכתבה אי-פעם בדרמה, ופטרוקיו מתערב עם שאר הגברים שיצליח לאלף אותה ולהפוך אותה לאשה הצייתנית והכנועה ביותר. ואז מתחיל אילוף אכזרי ושיטתי ביותר, שבו פטרוקיו מרעיב את קתרינה אשתו, מכה אותה, מונע ממנה לבוש מהוגן ומלביש אותה בסמרטוטים (דבר שלא יעשה לאצילה), משפיל אותה מול אנשים זרים, ובשיאו של האילוף מונע ממנה לראות את אביה ומשפחתה, בעצם כולא אותה. בסצנה יפהפיה ורגישה אחנו עדים לשטיפת המוח שקתרינה עוברת בהדרגה, כאשר הוא מתנה את הביקור שלה בבית האב בכך שהיא תשתכנע שהשמש הוא בעצם הירח, ולאט לאט היא באמת משתכנעת, באופן מזעזע ונוגע ללב. בסופו של המחזה, כל הגברים קוראים לנשותיהם כדי לראות מי ניצח בהתערבות, וכמובן שרק קתרינה מגיעה בריצה. ואז היא נושאת מונולוג תוכחה מצמרר ונוגע ללב לשאר הנשים, שהפך לאחד המונולוגים המפורסמים של שייקספיר. הנה הוא, בשלמותו.

חרפה!

פזרי קמטי מצחך, הסירי איומם.

חדלי מדקור בעין זועפה ומלגלגת,

את אדונך, מלכך ושליטך.

הן כך נובל יופייך כשדות הבר בכפור,

ושמך הטוב נישא כניצנים ברוח

ואין בזאת לא טעם ולא חן.

אשה זועפת- מעיין דלוח

בו טיט, וסחי, ובוץ ותועבה.

אפילו הגווע בצמא

ממנו לא יגמע כמלוא הנטף.

אישך מגן לך, ואדון חייך,

שומר ראשך, שרך ונגידך,

נותן לחמך ומחייה נפשך.

למענך ישעבד גופו לכל עמל וטורח-

ביבשה, בים, בליל סופה וביום סגריר.

ואת, חוסה בצל קורה לבטח,

רוגעת ושלווה אל מול האש.

וגמול כל אלה לא ידרוש הגבר,

כי אם חיבה, מבט של רוך וקשב,

שלמי תודה דלים לחוב גדול.

כמס של האזרח למדינה

המס של האישה לבעלה.

אך אם תקדיר, תחמיץ, תחציף פניה

ורצונו הטוב תשים לאל-

האין היא בת מרדות עיקשת,

מרושעת, ובוגדה שפלה באיש חיקה?

לנוכח טפשותן של הנשים

פני עוטות כלימה. דרוכות לקרב הן,

עת יש לכרוע ברך לשלום.

הן שואפות למשול, להשתלט,

שעה שיש לאהוב ולציית.

בשרינו למה רך ומעודן,

ואין בו כושר לעמוד איתן

ביגע מפרך ויסורים?

למען יהלמו סגולות הגוף

את עדנתם של מערכי נפשינו.

הקשיבו, יצירי רימה עיקשת!

גם דעתי הייתה זחוחה עלי.

שאפתי לגדולות ממש כמוכן

ואף הייתי זכאית יותר מכן-

השב לדבר גידוף בדבר גידוף,

וזעף לב כנגד זעף לב-

עד כי למדתי לקח ואדעה

שלא חנית חדה יש בידינו,

כי אם קנה רצוץ-

וכי חלש עוזנו, ועזה היא חולשתינו.

נשים, השפילו חוטם עד עפר

ותנו לבחיר לבכן כבוד ויקר!

לו בעלי ישאל מה רצוני,

אשיב לו- לשרת את אדוני.

בכל פעם שאני קוראת את זה (ובאמת לא צריך. כמובן שזה חקוק אצלי בעל-פה כבר שנים) העיניים שלי צורבות מדמעות, וגוש גדול של בושה נתקע לי בגרון. רוב ההפקות המודרניות מנסות לתת למונולוג הזה פרשנות אירונית-פמיניסטית, ובעצם השחקנית שמגלמת את קתרינה מבצעת אותה בקריצה צינית לקהל, שמחדדת את הפער בינה לבין טפשותם של הגברים. יש רק בעיה אחת קטנה- זה לא קיים בטקסט, האירוניה הזו. זה פשוט אונס של הטקסט תוך כדי נסיון להנחית עליו תיאוריות מגדריות שאינן הולמות אותו, ובמקרה כזה- תסלחו לי מאוד, לא צריך לגייס את שייקספיר. פשוט תכתבו מחזה חדש ונגמור עניין. המחזה הזה עוסק בעולם אחר.

כנראה שהפתרון לסוגיית הקומדיה טמון בצורה שבה אנחנו מסתכלים על הדמות של קתרינה. האם היא מפלצת אלימה שמתעללת בכל הסובבים אותה בצורה וולגרית ושתלטנית, המקבלת את עונשה ולומדת לקח, ומכאן הסוף הטוב של הקומדיה? או שמא היא אשה דעתנית שעומדת על שלה באופן עצמאי, שבאומללותה נקלעה לחברה הלא נכונה, שנשלטת בידי גברים- מאב ועד בעל- ועל כך היא משלמת מחיר כבד מאוד של השפלה, דיכוי, התעללות ושטיפת מוח אכזרית?

תעלומה נוספת, וחשובה לא פחות, היא הדמות של פטרוקיו. כאן קשה אפילו יותר להגיע למסקנה חד משמעית. פטרוקיו הוא ספק ליצן משעשע, ספק גבר אכזרי שרואה באשתו צעצוע, והחמור והגרוע מכל- הוא גם גבר מאוהב, שמאלף את אשתו רק כדי לזכות באהבתה. כאן המחזה מעלה שאלות מורכבות על הקשר ההדוק שבין זוגיות למאבק שליטה, בין אהבה ועבדות, בין ציתנות לשטיפת מוח, בין זוגיות לדיכוי ועוד. הבעיה היא, מה הרגע ששובר באמת את קתרינה ומרסק אותה? האם זו פשוט שבירה פיזית ונפשית של עייפות ופחד מבעלה? או, אולי, היא נשארת איתנה כמעט עד הסוף, ומה ששובר אותה הוא הרגע שבו בעלה מנשק אותה פתאום, והיא בבת אחת מבינה שהוא בעצם אוהב אותה, ואז האכזריות שלו הופכת בעיניה ללגיטימית באופן מעוות, היות והיא כמהה לאהבה? ואפשרות נוספת, מחרידה לא פחות- האם היא מתאהבת בו בעקבות ההתעללות, בהקבלה ל"סינדרום שטוקהולם" שבו החטוף נקשר לחוטף?

דיברתי עם שתי מרצות שלי על המחזה, ושתיהן העלו נקודות מעניינות למחשבה. הראשונה העלתה סברה, שלפיה המחזה הזה הוא קומדיה בעלת סוף חיובי, מכיוון שהבעיה המרכזית של קתרינה בהתחלה, היא שבניגוד לאחותה, היא לא יודעת להעמיד פנים של צייתנית וכך להשיג כל מה שהיא רוצה, ועל כך היא משלמת. לפי זה, מונולוג הסיום הוא מונולוג קומי, מכיוון שבו קתרינה לומדת סוף סוף את הדרך להעמיד פנים בחברה שבה אשה חייבת להיות רב-פרצופית כדי לשרוד.

המרצה השנייה טענה שהסוף הוא חיובי והוא מאשר את המחזה כקומדיה קלילה, מכיוון שקתרינה עוברת תהליך במחזה ממצב של דחויה חברתית, כשלון ואומללות, למצב של אינטגרציה מלאה בחברה- היא נשואה (באושר?), מתקבלת ע"י משפחתה והעיר, הופכת לגורם מתפקד ותקין בחברה. אלא שכאן, השאלה המרכזית ששייקספיר מציב כנורת אזהרה רלוונטית תמיד, היא- שאולי זה נכון. אולי קתרינה אכן הופכת ליצור חברתי, המשתלב באופן אורגני בחברה הרמונית. אבל המחיר שהיא משלמת על איבוד הזהות שלה, אובדן הכבוד העצמי שלה והפיכתה לקלישאה נשית מהלכת, כלי קיבול לשטיפת המוח שמחדיר בה בעלה- האם זה איננו מחיר כבד מדי? תמהני.

איור של אחת ההפקות הראשונות של המחזה. צחוקים