(פורסם במקור בעכבר העיר און-ליין)

ההצגות הראשונות של "חברון", שעולה בשיתוף של הבימה והקאמרי, יצרו הד שערורייתי מצד הימין הקיצוני. הפגנות מול אולמות, הקללה האיומה (כנראה) "הבימה יפת נפש" וקריאה לחרם. בהצגה שבה אני נכחתי, קומץ מפגינים קטן עמד ליד האולם, עם שלטים של "חברון מאז ולתמיד". אמנם קומץ קטן, אבל אני עדיין התקשיתי להאמין למראה עיני: תיאטרון פוליטי שמצליח להסעיר את הרוחות, לעצבן ולהוות מחלוקת? חזרנו לשנות החמישים-שישים-שבעים, שבהן היה לתיאטרון כוח חברתי ממשי, ולא סתם חיקוי עייף ומיושן של ערוץ 2? לא להאמין.

אז הנה שאלת השאלות – האם "חברון" אכן מצליחה לבעוט בבטן הרכה הן של יושבי האולם, "שמאלנים יפי נפש", והן של נציגי הימין הקיצוני שעומדים בחוץ? התשובה היא כן, אבל רק כמעט. כן, כי תמיר גרינברג המחזאי ועודד קוטלר הבמאי מצליחים לעשות מה"מצב" טרגדיה בעלת ממדים מיתיים ואפיים. בטרגדיה של גרינברג, חברון היא לא רק כאן ועכשיו, אלא משל אוניברסלי-קיומי על שפיכות דם. כדי לנסח את האפוס הדחוס הזה, גרינברג יונק השראה משפע של מקורות: מהטרגדיות היווניות הוא לוקח את המבנה הדחוס, שצולל במהירות מ"יום אביב" ל"יום כפור וסערה"; מלורקה הוא לוקח את השילוב שבין ריאליזם לדמויות פנטסטיות, שמשתלבות בטבעיות בעולם שאותו הוא יוצר- אמא אדמה, עץ זית, יום אביב; ומ"רצח" של לוין הוא מאמץ את כדור השלג הרצחני, שהוא הסכסוך הנקמני בין ערבים ויהודים. גם ברובד הלשוני גרינברג נוקט בחירה משמעותית, וכותב בלשון גבוהה, פיוטית מאוד וציורית, לחלוטין לא יומיומית ופרוזאית. גם דרך הלשון הוא מנתק אותנו מ"כאן ועכשיו" ומעניק רובד מיתי.

אי אפשר שלא להתפעל מהניסוי המעמיק והחשוב של גרינברג, שגם אם יש בו שפע של בעיות, עדיין הוא לוקח את התיאטרון הפוליטי בארץ צעד אחד ומשמעותי קדימה. עד "חברון", התיאטרון הפוליטי הישראלי הסתפק בשיקוף שטחי, כמעט עיתונאי, של הסכסוך והכיבוש. גרינברג מחדש בכך שהסכסוך היהודי-פלסטיני הוא מבחינתו לא מטרת המסר של ההצגה, אלא רק אמצעי אלגורי. המלחמה בחברון הופכת להיות לא רק מקרה פרטי, אלא משל אוניברסלי לכל מלחמה באשר היא.

ההצגה מתמקדת בשתי משפחות בחברון- משפחתו של בעז מימון, המושל הצבאי היהודי שבמקרה הוא גם מתנחל, ולעומתה משפחתו של חאדר כנ'עני, שהיה פעם ראש העיר של חברון וכעת הוא איכר שמשתדל לשמור על יחסי ידידות עם המושל. בנו של חאדר, חליל, מחליט יום אחד להתנקש בחיי המושל, כתגובה להשפלת אביו, אבל יורה בטעות בבנו הקטן. מכאן מתחילה שרשרת עגומה של נקמה הרסנית, שמסתיימת בחורבן אפוקליפטי.

גרינברג וקוטלר מצליחים לזקק מתוך השרשרת הזאת של עין-תחת-עין כמה אמירות חשובות ומורכבות. למשל, בעצם העובדה שבעז הוא גם אב שכול, גם מתנחל וגם מפקד העיר מטעם הצבא, גרינברג מרמז בעדינות על כך שהחיילים והמתנחלים אחד הם. חידוש נוסף ומעניין מגיע בדמותה של רחלי, אשתו הדתייה של בעז, שמסרבת לקבור את בנה המת (נינה קוטלר, שלא מצליחה לשאת את עוצמת התפקיד על כתפיה), ובעצם היא זו שמתחילה להניע את גלגלי הנקמה. אבל בניגוד לתפישה שלנו את דמותה של המתנחלת, אצל רחלי, שכל כולה רגש, שרשרת הנקמה מתחילה לא מתוך שנאה תהומית, אלא דווקא מתוך אהבה אדירה שנגדעה. מכאן ואילך, כל רצח בהצגה מודגש כפועל יוצא של אהבה. גרינברג גם מבקר בחריפות את ההירואיות המזויפת שבמוות הזה, כשבנה המת של ראניה, אשת הרוצח, וראניה עצמה, מוכרזים בפסק הלכה כקדושים. אבל האשלייה הזו של קדושה נועדה רק לטשטש את הכאב וחוסר הפשר של המוות ולהעניק לו משמעות מזויפת, וכמו שראניה אומרת "איזו קדוּשה כבר יש בילד מת, בבית שנחרב?"

הבעיה הגדולה ביותר של ההצגה, ואופיינית מאוד למחזות שנשענים על מציאות פוליטית, היא חוסר היכולת של התיאטרון להכיל את רמת הזוועה של המציאות. זה בולט למרחקים כבר מהדקות הראשונות של ההצגה, כשחליל רוצח את בן המושל. המניע לרצח שסוחף מנגנון נקמה אדיר, ממש לא מצליח להיות מספק- למעשה, חליל קם לרצוח את המושל כי אביו ישב אצלו שלוש שעות וחיכה לפגישה. אמנם משפיל, אין ספק, אבל מכאן ועד עילה ממשית לרצח הדרך ארוכה. גם אם זה היה הקש ששבר את גב הגמל, קצה הקרחון של שנות דיכוי וכיבוש ארוכות, אלימות ומשפילות, עדיין בהצגה אין לכך ביטוי ממשי. נהפוך הוא, המושל (יגאל שדה) מוצג כדמות אנושית מאוד, אפילו נוטה למוסרניות צדקנית, וכך גם משפחתו (מלבד הבן הבכור שהוא המתנחל הסטריאוטיפי הבריון).

יש בהצגה שפע של בעיות נוספות, כמו פאתוס ריקני וחלול לפקרים, או אריכות יתר ומבנה לא הדוק, אך בסופו של דבר מדובר באירוע חשוב, אולי אפילו מהפכני במונחים של תיאטרון פוליטי – ימים יגידו. שפע של שחקנים מעולים עושים כאן תפקידים אינטנסיביים ומלאי עוצמה- אלון דהן המעולה, קלרה ח'ורי, הישאם סלימאן, אפרת אביב, ג'אסן עבאס – אלה הבולטים ביותר. גם התפאורה של רותי דר, מעין אדמה יבשה, חרבה ומתפוררת, וקיר של ספק סבך ענפים, ספק נחשים, ספק גדר תיל - מרשימה ביותר, ומצליחה לחבר את העכשוויות אל המיתולוגיה והפיוט. למרות בוסריותה (ולא מעט גילויי חד-צדדיות), עדיין "חברון" היא חוויה שמצליחה לעורר מחלוקת סוערת על המסרים המורכבים שלה ולהעכיר שלווה.