הפסקה קלה מהלימודים המאסיביים על יוון העתיקה (הו, כמה קשה להיות מתרגלת בימינו), ומונולוג חדש למאגר.

לפני שכולם קופצים בצווחות "הבטחת-מונולוגים-לא-מוכרים-מה-זה-אמור-להביע", אני אקדים ואומר:

נכון, כולם יודעים בעל-פה את שתי השורות הראשונות, שכבר הפכו לקלישאה עד שהפסקנו להקשיב למשמעות שלהן. אבל שיקום מי שמכיר את ההמשך של המונולוג האדיר הזה. אף אחד לא קם? אפשר להמשיך? יפה.

(לא התכוונתי להיות לוחמנית, מלחמות הפלופונז וכיבוש קנוסוס בידי המיקנאי כנראה משתלטים על כל חלקה טובה במוח היבשושי שלי. אל תלכו, החלק הטוב מגיע)

ונחזור למונולוג, ולסוד שחבוי בו (כמו בכל מונולוג טוב, שחושף את עצמו רק למי שקורא באמת, בין השורות, ומרשה לעצמו להתערטל נפשית לרגע קטן). כל אחד יראה ששייקספיר ממפה כאן את שבעת השלבים בחיי האדם אמנם ביופי מדויק ורגיש, אבל מוכר וידוע לקורא המודרני. הסוד החבוי בין השורות, למי שתהה, הוא בשרטוט הדיוקנאות האנושיים. החל מהתינוק הבכיין ועד לזקן האבוד, האדם מצטייר כקריקטורה נלעגת, עלובה, גרוטסקית, כמעט חנוך-לוינית, ובמקביל- כדמות נוגעת ללב בקיום העלוב שלה. זו האנושות על פי המחזאי- מעגל נצחי וחסר מוצא של גילאים אבודים, חלולים, משוכפלים וחסרי ייחוד. מהבחינה הזו, שייקספיר כותב מונולוג שכמעט מבשר את תיאטרון האבסורד (שעוסק בחוסר התוחלת ובייאוש שבקיום האנושי), חותר באופן רדיקלי תחת יסודות האמונה ברנסנס, ובכלל מקדים את זמנו ב- 400 שנה לפחות.

תחפרו ותמצאו לבד את היאוש המפעפע מתחת לקומדיה. אני אהיה בשקט, מבטיחה.

מתוך "כטוב בעיניכם"/ שקספיר, מערכה 2, תמונה 7, תרגום אברהם עוז.

ז'אק המלנכולי:

כל העולם במה,

כל איש וכל אשה רק שחקנים הם.

כולם כניסות ויציאות להם,

וכל אדם על פי תורו מופיע

בתפקידים שונים, במחזה

ששבע עלילות לו. בתחילה

הנה תינוק: הומה ומיילל,

ואף מקיא על זרוע האומנת.

אחריו הילד הבכיין, ילקוט לו,

פניו זורחים כפני השחר,

זוחל כחילזון בלא חמדה

אל בית הספר. אחריו עולה

העלם האוהב: כולו גונח

כמו כבשן לוהט, מזמור עצוב

הוא שר לעפעפי אהובתו.

ואז- חיל נואץ ומגדף,

על סנטרו זקן של נמרים,

רודף כבוד, רועם, קופץ על ריב,

ומבקש עשן של תהילה

אפילו בלועו של התותח.

ואז שופט, כרסו העגולה

ממולאה בבשר תרנגולות,

והוא עולה בעין קפדנית,

זקן גזוז ומטופח כדת,

מלא אמרי חכמה מלומדים

אשר מכבר אבד עליהם כלח,

וכך הוא משחק את תפקידו.

בעלילה שישית הופך הוא

לפנטלון צנום בסנדלים:

זוג משקפיים על החוטם, צרור

תלוי לו על מותניו, ומכנסיו

שנשתמרו משחר עלומיו,

רחבו מלהכיל את זוג שוקיו

המצומק. קולו הגברתני

חוזר לצווח כתינוק, והוא

שורק ומצפצף בקול צורם.

ועלילה אחרונה חותמת

סיפור עלילותינו המוזר:

ילדות שניה ושיכחה גמורה,

לא שן, לא עין, טעם, ולא כלום.

אני אצדיע לשחקן שירים את הכפפה.

שבעת הגילאים, גירסת האשה